סיפורים

חדר הקבלה מפואר: שטיחים רכים, ספות נוחות.
אין שום דבר שמסגיר את ייעודו של המקום. אני גומעת במבטי את כל הפרטים מחפשת איזה רמז
המתח והסקרנות מכאיבים לי כבר בקצות העצבים
אבל אני מתאפקת לא לשאול כלום. בצד מונחת סלסלה עם מבחר מחסומי פה
ואני מעדיפה לא להסב את תשומת ליבו של אדוני לאפשרות הזו, לסכור את הפה הלא-ממושמע שלי...
הוא מתיישב ואני למרגלותיו, נצמדת אל רגלו כמה שיותר לשאוב ממנה חום ובטחון
מתפללת בשקט שאף אחד לא ייכנס פתאום.
הוא בוחר לעצמו איזה מגזין שמונח שם, משהו שקשור במכוניות ושוקע בקריאה.
היד שלו מלטפת לי תוך כדי את הראש ואת הגב וזה כל כך נעים...
תוך כמה דקות אני מצליחה לשכוח את כל המתח והדאגה. מתמכרת למגע ולתשוקה שמתעוררת בי
וכבר לא אכפת לי מכלום.
ברגעים האלה מה שנשאר זה רק היד שלו שמלטפת והתחושת המענגות-מטריפות האלו שבתוכי
אני נשאבת אל מן חצי ספייס כזה...
ואז
באמצע כל זה דלת נפתחת פתאום.
אני קופצת בבהלה והשרשרת נמתחת ומזכירה לי את מקומי.
אני רואה רגליים יפות ארוכות, נתונות בנעלי עקב אדומות. שמלת מיני צמודה, אדומה, תואמת, על גוף חטוב ופנים של אישה בשנות הארבעים לחייה.
פנים יפות. שיער אסוף בקפידה. משקפים אדומים.
"שלום, אני ד"ר אברמסון, אתם מוזמנים להכנס..."
דוקטור? היא רופאה? למה אנחנו אצל רופאה? ולמה היא מומחית בדיוק? ואיך זה שהיא כל כך יפה?
מיליון שאלות ואין תשובות רק השרשרת הנמתחת ואני אחריה על ארבע... בראש מושפל מרוב מבוכה ובושה ועם רטיבות שאי אפשר לטעות בה בין הרגליים...
אני מציצה קצת לראות לאיפה אנחנו נכנסים.
גם החדר שלה מפואר וגדול כמו קודמו. הכסא שלה מוצב מאחורי שולחן עץ כבד ולפניו כסא אחד בלבד.
בקצה השני (ממה שאני מצליחה לראות בזוית העין) מיטת טיפולים עם מכשירים משונים מסביבה.
הלב שלי שוקע פתאום. יש לי הרגשה שזה עומד לכאוב.
אדוני מתיישב מולה על הכסא ואני, שוב למרגלותיו, לא מעזה להרים את העיניים.
"כלבה יפה יש לך.." אני שומעת אותה אומרת
ואני מסמיקה מבושה
אדוני מסכים איתה וטופח לי על הראש כמו שעושים לכלבות טובות.
"היא יפה, באמת." הוא אומר בגאווה
"אבל,
חוששני שצריך לשפר את הביצועים שלה" הוא אומר בקול קצת מודאג.
"אני מבינה" הרופאה משיבה
"בגלל זה הגעתם אליי..." היא אומרת בחיוך
"כן, שמענו עלייך דברים טובים" גם הוא מחייך (ואני מתכווצת)
"אני באמת הכי טובה" היא אומרת בלי שמץ של צניעות.
"האם תרצה לספר לי איפה הבעיה?"
"ובכן," אדוני אומר
"יכולות הגמירה שלה בהחלט מרשימות אבל רק כשאנחנו לבד.
כשאנחנו יוצאים החוצה וליד אנשים זרים היא ממש לא מתפקדת
ושום אמצעי לא משכנע אותה..."
אני מתכוווצת עוד יותר כלפי עצמי, כאילו מנסה להעלם משם.
 כן, זה נכון. אני באמת ביישנית בנוכחות זרים
וכמה שאני מנסה לשנות את זה אני לא מצליחה. המבוכה סוגרת אותי לגמרי.
כל ניסיון להתגבר על זה רק סוגר אותי יותר.
"אני מבינה..." היא אומרת.
ואחרי שתיקה קצרה-
"יפה.
בדיוק בשביל זה אני כאן. טוב שבאתם. בדרך כלל הבעיות מהסוג הזה נפתרות בקלות..."
אני מדמה לשמוע בקול שלה צליל של שעשוע.
וזה עושה אותי קרבית.
 אז מה, בשביל זה באנו לכאן...
כדי לשפר את הביצועים שלי... לטפל במחסום המבוכה..
ולמה בדיוק היא חושבת לעצמה שהיא תצליח לשנות את זה?
אני מרגישה את ניצני המרדנות הבלתי נשלטת שלי מתחילים לפרוח אי שם.
כל הרעיון הזה לא מוצא חן בעיניי. בכלל לא. היא חושבת שהיא טובה... ובכן,
היא עוד לא פגשה אותי.
אני מרימה קצת את הראש ומסתכלת עליה בעוינות.
קול קטן בפנים אומר שלי שזו לא הגישה הנכונה אבל כבר מאוחר מדי בשביל זה.
היא קולטת את המבט שלי
ומחזירה לי מבט משלה, משועשע מאוד.
"לכלבה שלך יש מזג קצת סוער" היא אומרת בחיוך בלי להוריד ממני את עיניים.
"זה הולך להיות מעניין...
בוא,
תשכיב אותה על המיטה."