חדר מלון אי שם בארה"ב, מלון חסר חשיבות מרשת לאיקרה, ובו מיטה כפולה ועליה כיסוי חסר השראה, תדפיס של אמנות לא מעניינת, מראה צופה למיטה על הקיר, טלויזיה מיושנת, וליד הפינה הכאילו ארון, מוט ועליו קולבים, ואחריו דלת משמימה לשירותים/מקלחת לבנים, נקיים תודה לאל, ובעיקר משעממים.
חברו את כול זה לנסיעות המובילות למקום, לבדידות של חיי איש נסיעות , ותקבלו אותי .
עומד אל מול המראה,אפור, דהוי, שקיות כהות מתחת לעינים, תסכול מצטבר בחלציים ויותר מדי אוכל רע של נסיעות בבטן.
סקסי להחריד נכון?
בסוג של צדק קוסמי זה גם המקום שבו בעוד שעתיים אני עומד לפגוש את אנה, אנה היא חברה של חברים מהתחום, מה שנקרא הפנייה, או חבר מכיר חבר, או הדבר הבטוח, או כול מיני תיאורים של אנשי מכירות שבסופו של דבר מרמזים על כך שהיא קלה להשכבה, מזרון, ואני מרגיש כמו מגן מיטה בבית זונות, שחוק ומהוהה.
המחשב שלי מצפצף לי שהגיע הודעה, והיא אכן מאנה. אני מחייך אליה וירטואלית ורץ אל פטלייף לראשונה לראות את הפרופיל שלה. הרי עד לכאן ועכשיו לא היה שום סיבה, אמיתית לבדוק מה ומי, מי ידע שאגיע לחור הזה של היקום.
תמונה של כלבלב, בקבוק ועוד איזה משהו שמתברר כחבל מגולגל מסודרים באופן אומנתי על כסא נדנדה, פרופיל ארוך מסכם חיים אמריקאים טיפוסיים של נישואים מוקדמים, ביטול עצמי, גדילה ויציאה לחופשי. חיפוש החופש ומציאת הבדס"ם, כמעט נדוש אבל מסופר היטב, שפה עשירה ולא מעט הומור נעים. עובר לתמונות, גם שם הכול רך, ירח עכוז עגול ולבן מרמז על גוף נשי, חצי ציץ חבוי, שמלה לבנה, למעט תמונת הפרופיל אין ממש קיטש מובנה, גם לא תמונות גנובות.
בלוג, שישה פוסטים, שישה נושאים, קופץ רגע לבדוק את תחומי העניין, הרבה, האישה צריכה להנחות קורסים ברב תחומי, למעלה למטה ומכול הצדדים, הכתיבה משקפת מין מתחלפת אובר ניסיונית, מחייך.
הצאט בנתיים נע על נושאים של על הא ועל דא, לא מחוייב לכלום, היא מציעה להפגש, מסעדה מקומית, מקמאסטרס באר, הרמת גבה וירטואלית מבטיחה כי זה זה המקום היחיד שישאר פתוח אחרי 11 בערב וגם יגיש אוכל ראוי.
המקום שלוש מאות מטר מהמלון, קובעים לעוד שעה, תחילת ערב היא כבר תזמין מקום, "על שם?" אני שואל, שלוש נקודות מופעות, שעון מסתובב, והיא עונה, "תשאל את המלצרית, היא תציע לך שלוש שמות, במידה ותנחש נכון היא תוביל אותך אלי, שתי הבחירות האחרונות יובילו אותך לבאר, ושם אני כבר אבחר עם לגשת אליך או לא". עד עכשיו הריקוד היה בנאלי, פתאום רעב, משחקים אני אוהב, אני מחייך ואומר בשמחה.
עוד כמה מילים על העולם, על ישראל, על בחירות, ולקראת סוף השיחה אני מציע משחק משלי, כול אחד יביא שלושה דברים שיעבירו את איך הוא רוצה שהערב ימשיך, בערב עצמו נעביר רק את אחד רלוונטי מהשלושה והשני יצטרך לנחש למה התכוונו, אם תהיה הסכמה, תהיי כך גם תוכנית אומנתית, כך אני קורא לזה והיא מסכימה, מעבירה שורה ל חיוכים בחזרה.
חיוך משלי ואנחנו נפרדים לעוד שעה.
כלומר לפחות כך אני חושב, אני עושה מה שכול גבר עייף היה עושה לפני דייט מלבב, נכנס לסיבוב רענון מסיבי, כשאני יוצא מהמקלחת המהירה אני עוד חולם לי בהקיץ על מה הפריטים שלרשותי לעומת מה חכם להביא.
הצאט על המסך מהבהב ואני מגלה הודעה מאנה "אודה ולא אבוש כי מצאת חן בעיני, החלטתי להעלות את המשחק שלנו רמה, אני זקוקה לשעתיים, אנא הגע לאותה המסעדה בשעה שמונה במקום בשבע, אנא לבש בגד קל לזיהוי והודע לי מה הוא מראש, מתרגשת, אנה".
התגובה ראשונה שלי היא חיוך מרוח ורחב על הפנים, השנייה עוקבת כמעט מידיית היא קלל עססית היי אני די רעב, השלישית היא תחילתה של מחשבה ותכנון.
אני מציץ במזוודה, בין העניבות המהוגנות שוכבת להן סט עניבות החירום, חירום לא לפגישה, כי תמיד אפשר לקנות עניבה מהוגנת בכול חור בארה"ב, חירום לחבל, זה קסם מה ניתן לעשות עם עניבות ורצון טוב.
האחת מהן היא עניבה משי אדומה בוהקת ועליה מדופס מקדימה הסמל של סופרמן.
תגובה של טיז, דורשת טיז חוזר אני חושב לעצמי ומקליד " אם כך תצטרכי לזהות אותי על פי הרמז, כשנולדתי חשבו שאני יכול לקפוץ מעל בניינים,שמי האמצעי הוא יוסף, בשנות החמישים למדתי לעוף, אני עיתונאי חובב, וחובב תאי טלפון נודע".
שלחתי, וחשבתי לעצמי, טוב זה יקנה לי זמן כשהצלצול של הודעה נשמע בחדר "סופרמן, זה אתה, אחלה, תשאיר הגלימה הפעם במלון!".