בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 6 שנים. שלישי, 14 במאי 2013, בשעה 00:35

עכשיו נדמה לה שהיא ממש מתחרטת שהסכימה לשתף פעולה עם האתגר הזה. כי מה היה שם, בסך הכל היא התגרתה בו, בלי מטרה מיוחדת. "לא שמעת שבזיון הגבר אמור לגמור אחרון?" זה מה שהיא אמרה, במין עוקצנות כזאת. "יכולת לחכות לי". ולא שהיא לא גמרה כבר - ויותר מפעם אחת - כמו שהוא תמיד דאג שיקרה לפני שבכלל חדר, אבל בזיון עצמו הוא היה נורא מגורה, והיא הייתה עייפה ובעצם לא ממש בער לה, ו... קרה, נו. קורה.

כבר כשסיימה לומר את המשפט התחילה להתחרט, כי זו נקודה רגישה, כי לא פוגעים בנקודות רגישות של גבר, כי... אבל שום דבר לא הכין אותה למציאות. שום דבר לא הכין אותה לאותו רגע של מחשבה, שבו נראה שהוא שוקל את דבריה בכובד ראש, והיא כבר התחילה להרגיש לא נוח, כבר רצתה לקטוע את השתיקה ולומר לו שסתם, סתם, מה הוא לוקח את זה כבד, כבר פתחה את פיה לדבר כשחיוך זדוני משהו הופיע על פניו, והיא סגרה את פיה בהפתעה. והוא אמר לה, "לגמור אחרון, אה?" וככה הם הגיעו הנה, בחמישה צעדים קלים. שתי ידיים - הידיים שלה - כבולות לקצות המיטה. שתי רגליים - שוב, שלה - כבולות לקצות המיטה המנוגדים. וההבטחה שלו. הוא לא יעשה לה שום דבר רע. הוא לא יפגע בה. הוא רק יראה לה שהוא בהחלט יכול להיות זה שגומר אחרון בזיון.

ואם לא החיוך שלו, ההבטחה שלו הייתה הרבה יותר מרגיעה.

נראה שהוא מבחין במתח שבו היא שרויה. הוא נוגע בכף ידו בצד לחיה, אך לפני שהיא מספיקה להתרפק על כף היד, הוא מושך ומעביר את היד בתנועה איטית ומרפרפת במורד גופה, מהלחי אל הכתף, תחת בית השחי על פני הצלעות, בהחלקה בקימור המותן והירך... ומעלה אותה מחדש. המגע קל מאד, ומסמר את עורה בכל מקום שבו הוא נוגע. היא מתנשפת קלות.

ידו ממשיכה בליטופיה לאורך גופה בצד אחד, ובאותו זמן הוא רוכן ולוחש באוזנה השנייה, "אני אגמור אחרון, אני מבטיח", והמילים הן בקושי יותר מזרם של אוויר חם שמדגדג את אוזנה. שפתיו מחליקות על לחיה ומטיילות במורד צווארה, והיא כבר לא מסוגלת להחזיק את עיניה פקוחות, ועוצמת אותן כדי להתרכז טוב יותר במתח שבגופה.

בכל פעם שידו המטיילת עוברת במסעותיה על צד שדה, היא נדרכת. היא מרגישה אותה עוברת, קלילה ובקושי נוגעת, בכל פעם טיפה יותר קרוב אל הפטמה... אבל לא מגיעה. שוב עוברת היד, לאט, במסלול מעט שונה, מתווה מסלול שיכורים עקלקל משהו על צלעותיה - וחוזרת. בכל פעם המסלול מסתיים אי שם באיזור מפרק הירך, קרוב, קרוב למקום שבו מתחילות שערות הערווה שלה, אבל לא בדיוק. גם כאן, בכל פעם טיפה יותר קרוב, טיפה יותר...

גבה מתחיל להתקמר מעט, רק טיפה, והיא מרגישה איך גופה מתחיל לנוע, לחפש את ידו, בתנועות שאין בהן הרבה מחשבה, רק צורך מתעורר. כל מודעותה שבויה עכשיו בין פיו שעל צווארה לבין ידו המטיילת על צד גופה, בגיחות קצרות מדי אל המרכז.

שפתיו מגיעות כמעט עד עצם הבריח שלה, אבל מתעכבות בדרך וצובטות קצת את עור הצוואר, ולאחר מכן, כבמחשבה שנייה, נפשקות מעט ומפנות דרך לשיניים, שנוגסות בעדינות בצד הצוואר ועולות, נגיסה אחר נגיסה, בחזרה לעבר האוזן. היא רועדת עכשיו, מנסה להצמיד את אמצע גופה אל גופו שנותר מעליה, לא נוגע, נשען על ברכיו ועל זרוע אחת, והאחרת מגששת לאטה אל מרכז גופה.

נצח עובר.

כשהוא מגיע סוף סוף אל מטרתה, כל גופה רועד כמיתר של נבל שיד פרטה עליו. אצבעו מחליקה בין שפתיה מטה, חוזרת למעלה, שוחה בתוך הרטיבות החלקלקה שבה. היא מנסה להיצמד אליה, לתת לחום הפועם שזורם בתוכה מגע חזק יותר, שיאפשר לכל החום הצבור לפרוץ. הוא משמיע צחוק קל וממשיך באותו מגע חמקמק, עד שהיא לא מוכנה יותר לשתוק. "נווווו", היא אומרת, בנימה שחציה רוגז וחציה תלונה ילדותית. "יותר חזק. בבקשה?"

"יש לנו עוד זמן", הוא אומר, והיא שומעת את החיוך בקולו.

"מה זמן? אני רוצה עכשיו..." גם כעת, היא לא מרגישה בנוח לומר את המילים.

"הבטחתי לגמור אחרון", הוא אומר, שוב באותו חיוך בקולו, חיוך מעצבן. היא פוקחת עיניים ומסתכלת בו. "זה אומר שאת תהיי לפני אחרונה. אל תדאגי".

"אתה נהנה מזה".

"כמובן". ידו שוב עושה משהו וכל גופה נדרך. הוא צוחק. לרגע היא שונאת אותו על זה, אבל זה לא מונע מהאגן שלה להתרומם אליו.

"די, בחייך..."

"די? שאני אפסיק?"

"לא, אתה יודע למה אני מתכוונת", המילים נאמרות בהתנשמות, כי הוא בהחלט לא מתכוון להפסיק כרגע.

"לא, למה את מתכוונת?" הוא יכריח אותה לומר את זה, היא יודעת.

"אני רוצה יותר חזק", היא ממלמלת במבוכה.

"מה?" הוא שואל בתמיהה מזויפת וממשיך במעשיו.

היא בולעת את רוקה, מתנשפת שוב ואומרת, "יותר חזק. יותר חזק! אני רוצה יותר חזק". היא עוצמת עיניים, לא רוצה לראות אותו.

"למה?" הוא שוב נשמע כאילו-תמה. ידו בין שפתיה לא מפסיקה במעשיה, אבל הוא גם רוכן עכשיו ושיניו נוגסות בעדינות בפטמתה. היא קופצת.

"כי אתה משגע אותי, זה למה! כי אני רוצה לגמור כבר, זה למה!" היא נוהמת עליו מבין שיניים חשוקות, כמעט שוכחת לרגע להתנשף. אבל רק לרגע.

"אה, זה", קולו כמעט מבטל. "אבל את זה את יכולה לבד", הוא אומר. "שאני אשחרר לך יד?"

היא מסתכלת עליו בזעף. "מה?" זו שבירה מוחלטת של כללי המשחק. הוא עושה את העבודה עכשיו, הוא אמור לספק אותה. לא?

הוא צוחק. "'מה, שאני אשפשף?'" הוא אומר בקול מלאכותי של פרסומת, וצוחק שוב. "את לא חייבת, את יודעת. את יכולה לחכות לי".

הוא משתמש נגדה במילים שלה. היא יודעת שאיכשהו, הוא הפך את הסיטואציה בצורה לא הוגנת ולא הגיונית, אבל לא מצליחה להתרכז מספיק כדי לנסח את טרונייתה במילים. "מניאק", היא אומרת. בהתנשפות קלה. "מניאק, מניאק, מניאק".

הוא מגיב בנפנוף יד מסולסל, בידו הפנויה. "לרשותך, גברתי". וגוחן שוב על פטמתה.

היא נאנקת ועוצמת שוב את עיניה.

עוד נצח עובר.

כל הגוף שלי יהיה תפוס מחר. באופן מוזר זה הדבר הראשון שהיא חושבת עליו כשהוא עוצר, והיא מרגישה את קשת גופה שוקעת ומתאזנת לאט לאט על המיטה, את שרירי ירכיה המפרפרים. לבה ההולם מנסה לשלוח קול דק וצרוד מתוך גרונה אל פיה ובקושי מצליח. היא רוצה, היא רוצה, היא רוצה. "תמשיך", היא מצליחה לומר בקול תלונה נשמע בקושי. היא מרגישה את העור על כל גופה מעקצץ, וכל העקצוצים מתמרכזים, במערבולת מתמשכת, אל הכוס הרטוב שלה. היא מרגישה אותו רך, חם, נוזל בזרזיף דק ומדגדג אל כתם הרטיבות המתקרר שכבר הצטבר מתחתיה.

"עוד מעט", הוא אומר ומחייך. "מים?"

היא מנידה בראשה, אבל הוא מגיש לה את כוס המים בכל זאת. עיניו מרצינות. "שתי", הוא אומר, ומרים את ראשה. היא לוגמת מהכוס ומרגישה את מה שהוא הבחין בו בלי ספק - ביובש הניחר בגרונה, נרגע תחת ליטוף המים. היא לוגמת עוד קצת ומסיטה את ראשה הצידה. הוא מהנהן ומניח את הכוס בחזרה לצד המיטה, ואת ראשה בחזרה על הכרית.

"זה עוד ייקח זמן", הוא אומר לה בשקט, עיניו בעיניה.

"לא", היא מוחה.

הוא מחייך חיוך קטן, נחמד - אין בו דבר מהלגלוג שהיה בחיוכיו הקודמים - אבל חוזר על דבריו. "זה עוד ייקח זמן. אני יכול לשחרר לך יד אם את רוצה. את יכולה לפתור את זה לבד. את יכולה לגמור ברגע שתרצי, לפניי".

היא מנידה בראשה לשלילה, משאירה אותו מוסט הצידה. פרקי ידיה כואבים ממשיכות רבות שוודאי משכה בהם ושכחה, והבערה הרטובה שעוברת שם, בתוכה, גורמות לה כמעט לשקול את הצעתו. אבל לא ככה זה אמור לעבוד, המשחק הזה, המשחק הזה של המין. היא לא אמורה לעשות את העבודה לבד. זה יהיה מביך מדי. זה יהיה נזקק מדי. זה יהיה... לא ביחד. והיא עוד מסוגלת לחשוב מספיק בקוהרנטיות כדי לדעת שהיא לא מוכנה לזה. היא ביחד. איתו. הוא זה שיגמור את המשחק הזה בקצב שבו הוא רוצה לגמור אותו. והיא בהחלט לא תוותר לפניו.

שריריה נרפים. הבחירה בידיו.

הוא מבחין בתנועה ומחייך שוב בחיוך הזדוני ההוא מקודם, והפרפרים בבטנה, שנחו קצת בזמן חילופי הדברים, חוזרים להתעופף. הוא רוכן אליה.

 

הלשון שלו, אוי, אלוהים, הלשון שלו. התנועה הזאת, בפיתולים, לאט, לא חזק...

 

עוד אצבע, נו, שיכניס עוד אצבע, למה רק עד החצי? היא רוצה שימלא אותה, זה לא מספיק, זה לא מספיק...

 

מהר, מהר יותר, היא מנסה ללכוד את האצבעות שלו בתוך הכוס שלה, לנוע סביבן חזק יותר ומהר יותר, כששרירי הישבן שלה שוב מתכווצים בכל כוחם, גבה התחתון מתרומם בקשת, מהר יותר...

 

זה נמשך כך. זה נמשך.

 

וזה נפסק שוב. הוא עוצר. היא פולטת נשיפה ארוכה, שורקנית ורועדת.

רק עכשיו הוא מוריד את התחתונים. לבה מחמיץ פעימה. כן! אפילו לא שמה לב קודם לכן שהוא בתחתונים. הוא זקוף כל כך. היא לא יכולה שלא לתהות פתאום איך, איך לעזאזל החזיק מעמד עד עכשיו, לשאול את עצמה אם הייתה לה סבלנות כזו במקומו.

הוא מחליק את הזין שלו על הדגדגן שלה. מתחיל מעט מעליו ובתנועה חלקלקה עובר עליו - הוא תפוח כל כך ורטוב כל כך שהמגע בו גורם לנשימתה להיעצר בחדות - וממשיך להחליק כלפי מטה עד פתח הנרתיק, כמעט נשאב פנימה על הרטיבות שלה, אבל לא עובר יותר מאשר את הפתח לפני שהוא מתחיל לעלות שוב. היא מנסה ללכוד אותו בתוכה, אבל הוא מקדים את תנועתה וחומק ממנה, שוב כלפי מעלה, שוב על הדגדגן, שוב נשימה נעצרת... שוב למטה.

ונכנס.

היא פולטת אנחה קטועה, והוא כבר יוצא ונכנס שוב. שריריה שוכחים את עייפותם והיא מרימה את גופה להתהדק אליו, ירכיה מתהדקות וכולה מתכווצת עליו, לחוש בו חזק יותר. עכשיו תורו לעצור את נשימתו בחדות. הוא שוב יוצא, שוב נכנס. ופתאום יוצא לגמרי. הוא נותר שם כורע לפניה.

"תמשיך!" היא אומרת. "למה הפסקת עכשיו? תמשיך! בבקשה?"

הוא מסתכל בה ומחייך בחצי-התנצלות. "רק רגע", הוא אומר. "אם אני אמשיך עכשיו אני לא אוכל לקיים את ההבטחה ההיא". הוא מניד בראשו לעבר הזין שלו, הזקוף כל כך, כהה מגירוי ופועם. הוא קרוב כל כך לגמור, היא חושבת, והמחשבה רק גורמת לה לרצות להרגיש אותו עוד יותר.

"לא חשוב", היא אומרת בצרידות. "תעשה את זה. מקסימום..." היא מחייכת במבוכה. "מקסימום תשחרר לי יד אחר כך".

היא לא מספיקה לסיים את דבריה והוא כבר בפנים, נוהם לתוך אוזנה. היא מרגישה אותו ממלא אותה, ובחדירה הבאה היא כבר מרגישה את ההתקשות הנוספת וההתמלאות הנוספת, זו שמעידה על הסוף הקרב, היא מתכווצת כולה סביבו ונותנת לו להיכנס שוב, עוד פעם אחת, שתיים... וכדור האש שמילא את האגן שלה מתפוצץ פתאום, שולח חזיזים חוזרים במעלה בטנה ובמורד רגליה, גורם לכל שריריה להתכווץ ולגרונה לפלוט נהמות חסרות פשר. כשכל שריריה מתהדקים שוב היא מרגישה ברעד הגובר בתנועתו בתוכה, והוא צועק באוזנה. עוד תנועה, עוד שתיים... וקורס עליה.

הגלים עוד עוברים בגופה, גורמים לה להתנשפויות קטנות, אקראיות, כשהוא יוצא מתוכה. כל גופה שפוך על המיטה, רפוי, רק מתכווץ קלות פה ושם, בקצבם של הגלים ההולכים ושוככים.

הוא מתהפך על צדו, נשען על מרפק אחד ומסתכל עליה. הוא מחייך שוב, חיוך מעוקם. "גמרתי אחרון?" הוא שואל ומטה את ראשו מעט עם השאלה.

היא צוחקת. היא מנסה לחבק אותו אבל זרועה כבולה למקומה. "כן", היא אומרת. "גמרת אחרון. כמו שצריך. מניאק".

הוא צוחק מעט, לעצמו, צחוק קטן של הנאה.

"תשחרר לי יד?" היא אומרת.

הוא זוקף גבה אבל מושיט יד ומשחרר את החבל הקרוב אליו. היא מנערת קצת את היד, לשחרר אותה, להרחיק ממנה את תחושת ההידוק. לאחר מכן היא מחבקת אותו, מניחה את כף ידה הפרושה על זרועו.

הוא עוצם את עיניו ומניח לראשו להישמט על זרועה, וזרועו מחבקת את בטנה.

 

_____

זוכרים שאני לא פה? אז זהו, אני לא פה. אבל הסיפור הזה היה בכתיבה כבר עשרה חודשים בערך, וכל פעם היו בו עוד קצת מילים. והנה, נגמר. חתיכת דחיית סיפוקים, זו הייתה.

מעניין אם עוד יש פה מישהו שיקרא את זה.

gamVgam​(אחר){גם וגם} - גם גם לא פה בשביל לקרוא את זה.
בטח לא עכשיו.
אדחה את סיפוקי במקביל ואקרא בעוד 10 דקות
אולי.

בכל מקרה, ברוכים הנמצאים וגם אלו שאינם.
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - שלום שלום. :-)
לפני 6 שנים
gamVgam​(אחר){גם וגם} - :-)
בדיוק
לפני 6 שנים
Homer Jay Simpson​(מתחלף) - בוודאי שיש מי שיקרא זאת - אני!!!

ו...נהנתי מאוד...!!!
אשמח לטעום מהסיפורים הללו עוד ועוד...!!!
לפני 6 שנים
פניקס סגולה​(נשלטת) - גרר!!
לפני 6 שנים
Roren​(שולט) - את תדאגי לכתוב - אני לקרוא.
לפני 6 שנים
Bloody - הו, שלום.
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - הו, שלום גם לך. מזמן לא התראינו, או משהו.
לפני 6 שנים
פרלין​(נשלטת) - יש!

מחרמן לגמרי.
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - יופי, עכשיו אני רגועה. :-)
לפני 6 שנים
מרצדת - תודה! :)
מקווה שלא עוד עשרה חודשים עד הבא.
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - סיכוי טוב שדווקא כן, מה לעשות. יבשה הבאר או משהו. :-)
לפני 6 שנים
bent_wordsmith​(לא בעסק) - רעה, עכשיו רק הגעתי לקרוא.

דחיית סיפוקים עלאק :)

לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - כל פעם, כל פעם מחדש אתה קורא לי רעה. כל פעם. זה נראה לך מנומס?
לפני 6 שנים
bent_wordsmith​(לא בעסק) - כמובן,

כי זה רעה בצורה הכי טובה שיש ואת יודעת את זה :)

לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - גם אני אוהבת אותך. :-)

וחוץ מזה, למישהו יש מושג למה לעזאזל הממשק של הבלוג מעלים את כל ההטיות שהכנסתי לטקסט?
לפני 6 שנים
זיקית - היוש.
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - בו'נה, כל הגווארדיה הישנה מפגינה נוכחות. אני מתחילה להרגיש קצת לא נעים על זה שהברזתי כל הזמן הזה.
לפני 6 שנים
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - יש! יייישששש! היא חזרההההההההה! היא חזרה?

כן, זה היה טוב. כן, אני רוצה עוד. עוד!
(כן, כן, טוב שאת מרגישה לא נעים. מבטא פולני עלייך! מבט נעלב! צקצוק לשון! יושבת בפינה וסורגת משהו! בחושך! אז תחזרי? בבקשה?...)
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אויש, איזו פולניות מתוקה. :-)
לפני 6 שנים
גוליבר​(מתחלף) - הייתי אומר שאת ממש מדברת מגרוני, אבל האמת היא שהגרון זה דווקא לא האיבר הרלוונטי כאן.
טוב לראות אותך.
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - הו, תראו מי קפץ לבקר! האמת, רציתי לא מזמן לשלוח לך מסר ולשאול מה שלומך - אבל הזהב שלי פג והכלוב אוסר עלי לדבר איתך...
לפני 6 שנים
גוליבר​(מתחלף) - אז אחד מאיתנו צריך לעשות זהב, מה? אני הולך לבדוק כמה זה עולה עכשיו.
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י