יום שלישי
מאסטר
לא הצלחתי לכתוב הכל בפעם הקודמת כי בדיוק באמצע המילה הדלת נפתחה וידעתי שהזמן שלי נגמר. אז עזבתי הכל וירדתי לכריעה על הברכיים כמו שלימדו אותי ואת המצח הנחתי על הרצפה וחיכיתי בסבלנות. בכל פעם שמישהו בא לקחת אותי מתעוררת בי התקווה שאולי זה הפעם תהיה אתה והגוף שלי מתרגש כאילו אתה כבר כאן אבל בכל פעם אני מתאכזבת. גם הפעם זה היה רק אחד מהמדריכים והוא פקד עליי לקום ולבוא אחריו. העפתי מבט אחרון במחברת שלך, מצטערת שעליי לעזוב אותה אבל לא העזתי לשאול אם אני יכולה לקחת אותה איתי ולא העליתי על דעתי לעשות זאת בלי רשות. המשמעת כאן קיצונית על כל טעות הכי קטנה משלמים בכאב. אסור לדבר בלי רשות. אסור לזוז בלי רשות... אני נשמעת קצת ממורמרת אולי אבל אני לא מרגישה ככה. יש דוקא משהו משחרר בפאסיביות הזו וכשאני מבצעת את כל המשימות וההוראות כמו שצריך הגמול הוא נפלא ותיכף אספר לך עליו. אבל קודם אספר לך מה קרה בחדר ההוא עם האישה.
זה היה חדר לא גדול מאוד אבל חמים ומואר. בקצה החדר היתה דלת שהובילה לחדר אמבטיה.
האישה היתה יפהפיה. היא לבשה מן טוניקה לבנה וקצרה שהזכירה לי טוגה רומאית אבל היא נצמדה אל הגוף שלה והדגישה כמה הוא יפה. היא היתה יחפה ועל הקרסוליים שלה היו צמידים מזהב. גם על הידיים היו צמידים כאלה ועל הצוואר קולר זהב. לא יכולתי להוריד את העיניים ממנה והיא שמה לב לזה וצחקה אליי והעיניים שלה זהרו. זה גרם לי לחייך אליה בחזרה ואז היא אמרה שככה הרבה יותר מתאים לי, כשאני מחייכת. על שולחן נמוך עמד קנקן וכוס והיא מזגה לי בתנועות ארוכות ויפות ונתנה לי לשתות. הייתי פשוט מהופנטת אליה וקצת התביישתי בכך שאני נועצת בה מבטים גלויים כאלה אבל זה היה נראה שלא אכפת לה בכלל והיא אפילו די שמחה מזה. שתיתי מהכוס בלגימות גדולות כי הייתי צמאה מאוד. המשקה היה מתוק ומרווה מאוד ומיד רציתי עוד. היא מזגה לי כוס נוספת ושוב צחקה. אחר כך היא הושיטה לי יד והובילה אותי אל חדר האמבטיה.
האמבטיה היתה כבר מלאה במים ואדים יצאו מהם. היתה שם גם אסלה ומאוד רציתי להתרוקן אבל כמובן שלא העזתי לעשות את זה לידה. והיא כאילו קראה את המחשבות שלי ואמרה אל תתביישי ממני והסתכלה לי עמוק בעיניים וכבר ידעתי שאני יכולה לעשות כל דבר אם היא רק תבקש (בבקשה אל תכעס עליי שהרגשתי ככה. אני עד עכשיו קצת מתביישת בחוסר הנאמנות שלי כלפיך ואני לא יודעת איזה קסם היה בה שגרם לי להרגיש ככה כלפיה. אבל ככה הרגשתי- שרויה בקסם. לא ראיתי אותה שוב מאז אותה פעם ואני קצת מצטערת אבל הרבה שמחה כדי שלא אצטרך לעמוד שוב בניסיון). אחרי שהתרוקנתי היא הכניסה אותי לאמבטיה, שמה סבון על ספוג והתחילה לסבן אותי בכל הגוף היא היתה עדינה מאוד וזה היה כל כך נעים... לא רציתי שתפסיק ורק אז בתוך כל הנעימות הזו והחמימות של המים נזכרתי שעדיין לא שאלתי אותה מי היא ומה זה המקום הזה ואם היא מכירה אותך.
ושוב היא הצליחה לקרוא את המחשבות שלי ואמרה לי שאני יכולה לשאול מה שאני רוצה עכשיו והיא תענה כמה שאפשר. שאלתי אותה מי היא והיא אמרה לי ושאלתי מה המקום הזה והיא אמרה שזה מקום שמתי מעט זוכים להגיע אליו ומי שכבר כן מגיע, לא רוצה לעזוב וכשהתעקשתי לקבל הסבר ספציפי יותר היא אמרה שכל אחד כאן זוכה למלא את הייעוד שלו באופן מדויק וזה לא דבר מובן מאליו בעולם מבולבל כמו שלנו.
ואז היא הסתכלה עלי במבט ישיר ושאלה מה הייעוד שלך? ופתאום הרגשתי איך דמעות עולות לי לעיניים וגעגוע משתנק לי בגרון כי נזכרתי בך. היא לא חיכתה לתשובה. העיניים שלה היו מבינות. מתוך הדמעות שאלתי בלחש את מכירה אותו והעיניים שלה זהרו כשהיא הנהנה כן.
לא הייתי צריכה יותר מזה. הרגשתי את הדאגה עוזבת את הגוף שלי ובמקומה נכנסת שלווה גדולה.
היא נתנה לי להשאר במים החמים עד שהתקררו ואז עזרה לי לצאת ולהתנגב. הייתי עייפה מאוד ומנומנמת והתמסרתי לאצבעות הרכות שלה. היא סרקה לי את השיער ואז הורתה לי לכרוע על ברכיי ולהקשיב לה. היא אמרה בערך ככה:
הגעת לכאן לא במקרה. כנראה שנמצאת ראויה. אבל עדיין יש תהליך שעלייך לעבור על מנת להיות שייכת לכאן. הבחירה איננה בידייך אם לעבור אותו או לא אבל ככל שתשלימי עימו יותר הוא יהיה קל וקצר יותר. התהליך כואב ומייסר לפעמים. ייתכן ותרגישי בודדה. בכל פעם שתרגישי בדידות הזכרי בי ובמי שנתן לך את אלה. והיא הוציאה ארבעה צמידים קטנים וקולר אחד גדול יותר, כולם מעור שחור. לא הייתי בטוחה באותו רגע אם היא מתכוונת אליך אבל העדפתי להאמין שכן (עכשיו אני בטוחה שכן), וכשהיא כרכה את הצמידים סביב ידיי ורגלי ואת הקולר לצווארי חשתי התרגשות גדולה.
הם זמניים התכשיטים שלך היא אמרה. בסוף ההכשרה שלך ואם תמצאי ראויה, תקבלי את תכשיטייך הקבועים ויותר לא תסירי אותם עד יום מותך.
עכשיו מתוקה, עליי ללכת, ועוד רגע יבואו לקחת אותך. שלושה כללים עלייך לזכור בשלב הזה: אל תוציאי מילה ללא רשות מפורשת, אל תעשי דבר ללא הוראה וצייתי לכל פקודה מהר וללא היסוס.
היא נשקה על מצחי ברכות ואז קמה והלכה.
לא הצלחתי לדמיין מה יהיה הצעד הבא אבל קיויתי נורא שיתנו לי לישון קצת.
אני כותבת עכשיו מהחדר הקטן בו המחברת שלך מונחת. יש כאן שולחן כסא ומנורה ובכל פעם עט בצבע אחר. אני תוהה אם אתה קורא את מה שאני כותבת לך ואם לא אתה אז מי כן...
עליי ללכת עכשיו