זה היה רק עניין של זמן. ידעתי שזה יקרה בקרוב. ידעתי. אפילו חלמתי על זה לפני שבועיים והנה זה כאן. אשתו של החבר הכי טוב שלו בהריון. תם עידן. מעכשיו הכל ישתנה בחבורה הזו. עם השיחות על החתונה איכשהו התמודדתי כי תמיד היה את הבנים שדיברו על דברים אחרים, אבל בקרוב זה ישתנה. אנשים מתבגרים. אנשים מתחתנים ורוצים להקים משפחה.
אנשים. לא אני.
ועכשיו הלחץ של עצמי בתוך עצמי, האמירה של הפסיכו שאני חייבת להגיע לאיזשהי החלטה כי אין לי זמן, הגוף שלי, הפנים שלי, מצב הרוח שלי - לכל אלה נוסף לחץ חיצוני. והוא ייראה לעין בקרוב. זה מתקרב ומתקרב אליי.
עכשיו אני נוסעת לנופש עם המשפחה שלו. אתמול הוא נסע לבד ואני הלכתי להופעה של כוורת עם אימא שלי. אימא שלי שבדרך לשם חפרה וחפרה לי כמה שאהבה זה חשוב ושאני צריכה לשנס מותניים ולשמור על מה שיש לי. ואמרתי לה שהיא לא יכולה לדעת מה קורה בינינו כי רק מי שנמצא בקשר יודע (ואני אפילו לא בטוחה שאני מצליחה לתאר את זה) ושפשוט תתמוך בי. אבל היא כל כך קשה. אמרתי לו שגם ככה קשה לי. שאני יודעת כבר את כל מה שהיא אומרת ואני עושה מה שאני יכולה. היא מתה עליו. הוא באמת מותק. אבל היא הוציאה אותי מדעתי אתמול. הנישואים שלה נכשלו - זה לא שאי פעם היה לי מודל לאיך לעזאזל עושים את זה? איך מתחזקים מערכת יחסים? איך נשארים יחד כל כך הרבה זמן? איך עושים את זה?
ואתמול. הייתי בלילה לבד. וכמעט נפגשתי עם בחור שמאוד רוצה אותי. אבל כמעט. מעניין איך הייתי היום אם זה היה יוצא לפועל. מרגישה בטח רע אבל אולי הייתי מחליטה. או יודעת איך להחליט.
אז עכשיו אני בדרך אל הגבר שבחיי. ואני מקווה כל כך שאפתח את הפה שלי ואוציא החוצה. מקווה ששיחות העידוד שאני עושה לעצמי יעבדו עליי ויאללה לדבר. להפסיק לפחד מלפגוע בו. הפחד הזה משתק אותי והגיע הזמן להשתלט עליו סוף סוף. אווףף זה כל כך קשה. איך לומדים להיות נוכחים? איך לומדים פשוט לומר את מה שמרגישים? איך נהיים אסרטיביים? איך לומדים לעמוד על שלך?
