אבל האמת. האמת לאמיתה היא שאני עצובה.
מעבר לכל הבלגן ומה שקורה - הייתה לי קרן אור קטנה. אהוב משכבר הימים. לא ראיתי אותו שנים אבל דיברנו. ועכשיו זה נגמר ולא נדבר עוד. הוא כתב לי שהוא נעלם מחיי ואני חושבת שהפעם זהו ולא הספקתי להיפרד ממנו כי אני על הפנים היום. וכבר מאוחר מדי. והוא כבר לא יהיה שם לתמוך בי וממש עצוב לי עם זה. הוא כל כך תמך בי ברגעים הקשים. הוא כל הזמן אומר לי כמה שאני סקסית וכמה שהוא רוצה אותי ויש לנו פנטזיות מלוכלכות בינינו. והוא בראש שלי מינית. הוא אוהב את הראש שלי והוא זורם איתי והוא אמר לי שהוא אוהב אותי והוא קרא לי ״המלכה שלי״, ועוד, והוא מדהים. ושיחקנו בראש במחשבה שאולי. מתישהו. וזהו. והיה לי קשה מאוד עם זה. זה מבלבל לאהוב שני אנשים ביחד שכל כך שונים אבל כל כך אהובים. זה יותר מורכב ומסובך מזה אבל לא בא לי להוציא את זה. אפילו ליומן לא. כי ככה נשאר בי משהו שלו בתוכי שהוא רק שלי. כלכך קשה להודות בזה אבל אני מאמינה שהוא נעלם מחיי :(
והוא אחד מהסודות הכי כמוסים שלי. ולא כתבתי אף פעם עליו אבל הוא בראש שלי והוא בלב שלי.
אהוב יקר. אתה באמת אהוב יקר. ואני שומעת בראש את ״אהוב יקר״ וחושבת עליך. ככה נעלמת לי. זה כואב.
אני כבר מתגעגעת אליך
ועכשיו אני יותר לבד ממה שהייתי. ואני מונעת מעצמי מלשתות, מלעשן כי אני רוצה להרגיש את הכאב הזה. כי כאב לב זה מה שיש לי על זה שבעצם התפספסנו כשכן היינו יחד וזה כואב ומתסכל, כאב על זה שלא קפצתי למים כשהייתה לי אופציה ושוב פיספסתי מין טוב, ועוד עם מישהו שיודע מה אני אוהבת ומה עושה לי את זה, פיספסתי מאהב מושלם
וכאב לב על עצמי
ושנאה עצמית.
אני לא רוצה לצאת מהמיטה. אני אשאר כאן אפילו אם זה יפריע לו. אני צריכה להתאבל קצת. האם מתישהו יהיו בי הכוחות לקום ולהחליט החלטה ולהיות שלמה איתה ופשוט לעשות? ופשוט להפסיק לפחד? ולא להצטער ולייסר אחר כך את עצמי על כל מי שאני?