הפגישה עם הפסיכו אז הייתה קשה כי הוא לחץ ואני יצאתי בוכייה וכואבת ומבולבלת. ובסוף השבוע ניסיתי לא לשקוע בזה ורק להתמודד עם הבלחות שהיו. ואז.. ואז הייתה פגישה קבוצתית. והלכתי כרגיל קצת לחוצה, קצת לא יודעת מה יהיה, קצת מתוחה אבל ממש לא ציפיתי למה שקרה.
אחד הבנים הודיע שהוא עוזב. נוסע להודו לנוח ולחשוב ולמצוא. הופתעתי. התעצבתי בלבי. כאבתי את עזיבתו. עם הזמן הרגשתי שאני הכי קרובה אליו. ברגשות. כשהוא דיבר הרגשתי לפעמים שהוא מדבר אותי. התמיכה שלו הייתה לי חשובה. הנוכחות שלו. ופתאום איבדתי אותו. אני בקושי מכירה אותו אבל נקשרתי אל הבחור המקסים הזה. בהתחלה לא ראיתי את זה, אני מודה. הוא היה קר ומרוחק אבל מהפעם הראשונה שהוא חייך התחלתי להימשך לכיוונו. החיוך שלו היה כובש. איש אחד בלי חיוך ואיש אחר עם. מדהים. אני כל כך אוהבת חיוכים אמיתיים :)
אז הייתה מעין שיחת פרידה ממנו. ואני רציתי לברוח יחד איתו להודו. לכל מקום. ואני שמחתי בשבילו וראיתי את החוויות שהוא יחווה בעיניי ושהוא יחייך הרבה ושיהיה לו טוב.
אבל לא הצלחתי להתנתק מהעצבות. מתחושת האובדן. הרגשתי שהוא רגיש כמוני אך מתנסח ברהיטות ושהוא חם ומקשיב ותומך. כל הזמן שמעתי את עצמי אומרת לעצמי איך אמשיך עכשיו בקבוצה? ואז פתחתי את הפה שם ואמרתי שאני עצובה שהוא עוזב. ואני לא יודעת איך אבל הסכר שלי פשוט התפרק לחלוטין והתפורר. התחלתי לדבר ולא יכולתי להפסיק. לא הצלחתי אפילו לשים קצת פילטרים בשטף הדיבור. וזה היה כל כך קשה. לשבת בחדר שבו אנשים שיושבים וכולם מסתכלים עליי ואני שופכת כאב ורגשות החוצה.
ואני מדברת ומספרת עלי, עליו, עלינו. איכשהו התיישבתי איפה שלא ישבתי עד עכשיו - ישר מול הפסיכו. והרגשתי במרכז וזה היה להיות תחת זכוכית מגדלת של עיניים ושל כאב והרגשתי חשופה כל כך. הרגשתי עירומה פיזית ונפשית. ואמרתי להם את זה, והפסיכו אמר לי לומר לכל צד של אנשים מה אני מרגישה. אולי הוא יוכלו לעזור. לומר לצד אחד למה כן ולצד אחר למה לא. למה אנחנו צריכים להישאר ולמה לא. והצד שכן איכשהו בדמיוני התחלק לצד הרגיש יותר, התומך. מבחינת האנשים שהיו שם. הרגישים יותר והוא ביניהם. בצד שלא היו הפחות אבל גם בחור אחד שלא נפתח עדיין. כל אחד שיתף. יותר או פחות. אבל הוא יותר נותן עצות ומקשיב. והוא ישב קרוב ממני והוא לא הגיב למה שאמרתי. והוא לא דיבר.
ולהגיד למה כן היה יותר קל אבל כשהסתובבתי והייתי צריכה לומר למה לא זה היה הרבה יותר קשה. אבל המילים נפלו ממני, זרמו להן החוצה מתוכי בליסדר, בלי היגיון והרבה שנאמר לא היה מדויק והרבה לא נאמר. אבל סיפרתי הרבה. הרבה ממה שאני כותבת פה. הרבה שלא האמנתי שאני אומרת. בעודי מדברת אמרתי לעצמי להפסיק ומה אני עושה? אבל הלב סירב ולא הקשיב והמילים יצאו ויצאו. ושאלתי את עצמי תמיד איך מדברים ככה על עניינים אישיים בתוך קבוצה - והנה, קיבלתי את התשובה. לפחות שלי. הדברים הגיעו לי עד שאי אפשר לסבול עוד ונשפכו ולא יכולתי לעצור או לפחות לווסת את הזרם.
והרגשתי אחרכך נצח. כי אז דיברו עליי בזמן שישבתי שם. וזה היה קשה מאוד. לשמוע ניתוחי רגש עליי והמלכה הייתה קצת רעה, או יותר נכון מאוד נוקבת וחדה. ואמרתי לה את זה. והרגשתי רע אחר כך. וישבתי שם וקלטתי והבנתי כמה דיברתי והרגשתי שכמעט כלהפגישה עסקה בי. וזה לא קל לקלוט.
ווקיוויתי שהפגישה הזו כבר תסתיים כי התחרטתי שדיברתי וידעתי שאת הנעשה אין להשיב. וסוף סוף העבירו נושא שיחה. ישבתי שם והגשתי שהפעם לא אצליח לעצור את הדמעות ובכיתי קצת אבל בשקט.
והפגישה נגמרה ובאו להיפרד מהאיש שטס ממש ברגעים אלה להודו והסתכלתי עליו והוא חייך והתחבקנו ולא היה מה לומר. אז חיבקתיאותו ושתקתי. ואז כשכולי נסערת ניגש אליי הבחור התומך וחיבק אותי. הוא הפתיע אותי. הוא הריח נפלא והחיבוק שלו היה טוב. והוא אמר לי שיהיה בסדר. שאהיה חזקה. ושהוא רואה אותי שמחה ופורחת עוד חמש שנים והוא היה מקסים. ויכול להיות שהוא מחא כפיים אחרי שדיברתי על האומץ לדבר. זה מעומעם לי. ובאתי לצאת כשעמדו סביבי והפסיכו קרא לי וביקש להיפגש מחר. בעיניים שלו זיהיתי דאגה. זה היה נוגע ללב.
וחשבתי שלא אלך שוב. וחשבתי שבחייםלא אוכל להראות שוב את פניי שם. כל כך קשה להיות חשוף וידוע. ואמרתי לפסיכו. אבל אני אלך