לה וידה לוקה

לבד על הגג. חדר משלי. אני מושפעת מדי מסופרות עם אג'נדה. רשימת השמעה. אני מסמנת את השיר של היהודים, "שרה אליך": "מי אמר לך שאת מוזרה ומי אמר שזה אסור?... מי אמר לך שאת אומללה ומי מחליט ומי מסתיר את הגג בחוץ? ולפעמים זאת רק דירה קטנה שמסתירה ת'נוף... מי אמר לך שאת יכולה לתת הכל מבלי לחשוב? וזכרון ישן על התחלה חבוי לו גם הסוף"...

יש לי רמזים, אבל לא ברור מדוע אני מתחברת דווקא לשיר הזה עכשיו. עוד מעט אחליף לרשימת ההשמעה שלי שנקראת "בודהה-גג" וארגע. עידן של שינויים.

עזבתי את העבודה שלי, אני עוזבת את הסיגריות. לקחתי פסק זמן מאיתנו. פתאם חברות. זה לא סוף. זאת רק התחלה של משהו אחר, של ביחד אחר בריא יותר לשתינו. סוף שמטרתו התחלה מחודשת. פסק-זמן לנשום ולהזכר מי אני עם עצמי.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני ב-doing אין סופי, רצה ממקום למקום מבלי לקחת דקה לנשום ולהיות פשוט עם עצמי, אם אני כבר לבד, אני חייבת לקרוא, לכתוב, לסדר, לתכנן את הצעד הבא. אני רוצה ללמוד להיות ב- being אני רוצה לקחת נשימה עמוקה ולהבין איפה טעינו. אני רוצה להכיר אותך מחדש, כאילו לא הכרתי אותך שנה וחצי, כאילו לא ידעתי אותך מבפנים ובאותה מידה וצורה- אני רוצה להכיר אותי, את מי שהפכתי להיות ולאהוב אותי האחרת, השונה, זאת שאני לא באמת מכירה.

ופתאם חברות, כאילו שאנחנו מסוגלות להיות רק זה. החלטנו לקחת את הזמן, לא למהר, לתקן הכל מהיסוד, לשבת בבתי קפה ולפטפט, לחבק, לא להמשיך משם, לא לברוח מעצמנו לעונג המוכר. החלטה קשה, לא יודעת אם ואיך נעמוד בה. אין לי מושג לאן אנחנו הולכות מכאן ואולי לא צריך ללכת. אולי צריך לשבת בשקט ולנשום. אותנו. את מה שהיה, את מה שיהיה...