לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 6 שנים. שני, 2 בספטמבר 2013, בשעה 22:18

כשאני עומדת שם, במבנה איקס מושלם - שתי ידיים מחוברות בחבלים לברגי הג'מבו שבתקרה, שתי רגליים מחוברות בצורה קצת יותר פרטאצ'ית לרגל של השולחן הכבד מצד אחד ולרגל של הספה מהצד השני (וממש שמחה שהפעם זה לא על קצות האצבעות, אלא בעמידה יציבה), וחשופה לאוויר העולם מכל הכיוונים האפשריים - אני עושה מה שכל אישה ראויה לשמה הייתה עושה במצב הזה: מכווצת כל מה שרק אפשר.

ברור, ברור שאני יודעת שפוזת הדוגמנית-שבורת-הגב הזאת לא תחזיק מעמד יותר משלושים שניות, גג. אבל תראה לי אישה אחת שמסוגלת, כשהיא עומדת ככה, חשופה לגמרי ונתונה לחסדי הגרביטציה, לא להכניס-את-הבטן-להקשית-את-הגב-למתוח-את-החזה-לכווץ-את-הישבן, ובוא נוסיף לזה גם (מביך, אבל מה לעשות) סגירה חזקה ככל האפשר של שרירי רצפת האגן במאמץ לבלום נזילות מסגירות על הרצפה. בינתיים זה עוד עובד. מאוחר יותר, מניסיון, זה יפסיק לעבוד. אבל זה לא ימנע ממני לנסות.

הדבר האחד שאני לא צריכה לעשות זה ללבוש את פני הפוקר שלי. הם הדבר הראשון שאני לובשת והדבר האחרון שאני פושטת. וברור, אתה תצליח להוריד אותם ממני מתישהו, אבל זה ידרוש עבודה. מה לעשות, בשביל כבוד צריך לעבוד. אז נכון שכשאתה מסתובב עכשיו מסביבי ובוחן את מעשה ידיך בביקורתיות הלב שלי מחסיר פעימה - או שתיים, או עשרים - אבל אתה לא באמת צריך לדעת מזה, נכון? זו המלחמה המתמדת שלנו, קרב המאסף שלי, ואין לי שום כוונה לוותר בקלות. אני יודעת שזה מתסכל אותך, ומתעטפת בידיעה הזאת כבשריון. הנה, אני אומרת לך בלי מילים, גם לי יש כוח כלשהו בסיטואציה הזאת.

"הממ", אתה אומר. זה הכל. אתה לא באמת צריך לומר יותר מזה, אני מזהה את הקול הזה, הקול המהרהר, המחשב, המתכנן. אני עוצרת את עצמי בכוח מלסובב את הראש בעקבותיך כשאתה מקיף אותי, עובר מעל אחת הרגליים הפשוקות שלי והולך אל מאחוריי. הנשימות שלי איטיות ורגועות, העיניים שלי מופנות קדימה. קדימה, אמרתי. אני לא אסגיר את הסקרנות שבוערת בי עכשיו, להבין מה הקולות האלה שאתה עושה מאחוריי.

מגירה שנפתחת. קול חיטוט. משהו... אני לא מצליחה להבין את הרשרושים שאתה משמיע. אני גם לא מבינה מה יש לך לחפש במגירות של שולחן המחשב, דווקא עכשיו.

אתה מתקרב אליי מאחור. לא לסובב את הראש. לא למצמץ בבהלה כשידך מגיחה מעבר לי, מדלגת מעל לשד השמאלי שלי, מצמידה משהו על החזה שלי. לא להתכופף להסתכל. עיניים קדימה. פנים שלווים. נשימות דרך האף.

כן.

חצי מהפנים שלך מופיעים לי עכשיו בשדה הראייה. המצח שלך מקומט קצת כשאתה מזיז את החפץ על החזה שלי. אני מרגישה שהוא מושך אחריו כבל דק ונבהלת. אלקטרודה? מה זה לעזאזל? אבל לא, הנשימה, הנשימה, להשאיר אותה יציבה. עיניים יציבות. פנים יציבים. כן.

בסוף אתה כנראה מוצא את הנקודה שרצית, ועכשיו ידך השנייה מגיחה ואתה מחבר את החפץ על החזה שלי ברצועה של... פלסטר רפואי. נראה לי. ועוד אחת, בהצלבה. ומהנהן.

כשאתה מתרחק שוב אני מסובבת את הראש בזהירות בעקבותיך. רק קצת. לראות מה אתה עושה. אני מספיקה לראות אותך מוריד את האוזניות, מניח אותן על השולחן ושולף את התקע שלהן מכניסת האוזניות של המחשב.

ברגע זה נשמע הרעם העמום ברמקולים. בום-בום, אני שומעת. בום-בום. רק שנייה אחת נדרשת לי עד שאני מרגישה את ההסתמרות העדינה של השערות על העורף, את עליית החומצה המבוהלת בגרון.

הלב שלי. אני שומעת את הלב שלי, דרך המיקרופון שהצמדת אליו.

בום-בום, בום-בום, בום-בום, הוא עונה לי, מהר יותר.

הפנים שלי מנסים להישאר רגועים, אבל אני מבינה. זה לא משנה יותר. אני לא יכולה שלא לחשוב, זה לא הוגן.

בום-בום בום-בום בום-בום, מספרים לי הרמקולים. מספרים לך הרמקולים.

אתה נעמד מולי עכשיו, מחייך. אני בולעת את רוקי ומרגישה רעד קל בלסת התחתונה. פחד. אתה מבחין בו ומהנהן. בום-בום-בום-בום-בום-בום...

"עכשיו", אתה אומר. "נתחיל".

דורנטה - אוח.. פשוט טוב!!!
לפני 6 שנים
bent_wordsmith​(לא בעסק) - אוי רעיון ישומי :)

מוניטור סשן, זה יהיה להיט
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - LOL
אפשר לעשות את זה עם מוניטור של בית חולים. ואז גם יש לך לחץ דם וכל זה. סוג חדשני של מדיקל. P-:
לפני 6 שנים
bent_wordsmith​(לא בעסק) - מד לחות על כף היד למדוד הזעה

מד דופק

לחץ דם

זה מזכיחר יל את המבנה הבסיסי של גלאי שקר את האמת
לפני 6 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - סשן פוליגרף זה גם רעיון מוצלח.
המממ... הטכנולוגיה בשירות הסוטים. מצוין.
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י