נפגשתי היום עם שתיים מחברותיי הטובות בבית קפה קום איל פו בנמל ת"א. שלוש נשים כל כך שונות אחת מהשנייה ובכל זאת - עם חיבור כזה חזק. שלושה חודשים שלא ראיתי אותן בגלל לוח הזמנים הצפוף שלי והן כעסו ואחר כך מהרו לסלוח. החברות שלי רגילות לחורים שחורים בזמן האיכות שלנו ולנטייה שלי להעלם.
מלצרים מסתובבים עם חולצות טריקו לבנות ועליהן כיתוב "בתאבון מותק", תפריט שנבנה במחשבה על נשים (טונה צרובה וסלט כוסמת, כאילו דה?), היוו את הרקע לשיחת הבנות שלנו.
בחברה אחת, נקרא לה ר', התאהבתי במבחנים שעשינו בגיל 16 למעריב לנוער. התאהבות חברית של ילדות. היא היתה מזדיינת דגולה ושובבה שרפרטואר הגברים שלה לא היה מבייש אשה בשלה ואני הייתי הכי בתולית שרק אפשר לדמיין. מדהים מה שהשנים עשו לנו. ישבנו כולנו והחלפנו חוויות ובכל פעם שהזכרנו את המילה "זין" או "כוס" לא יכולנו שלא להתאפק מלהקרע מצחוק מהצמרמורת הפיזית שאחזה ב- ר' ובמבטיה המחשידים לצדדים. מה כבר אמרנו?
החברה השנייה, נקרא לה ש', היא דו-מינית שנמצאת עכשיו בזוגיות עם גבר. פתאם היא הביטה בנו במבט קורע לב ונאנחה "אויש אני מתגעגעת לאשה". ר' הצטמררה והביטה בחשדנות לצדדים ולבסוף הפטירה, "תאמינו לי, אתכן אני מרגישה שאני הלא נורמלית, מה זה כבר לא נורמלי סתם לרצות גבר להתאהב בו בלי לרצות להצליף בו ובלי לרצות שיהיו לו ציצים?". צחקנו שוב.
ופתאם הבטתי בהן וחשבתי כמה התגעגעתי. כמה שיחות הבנות השטותיות האלה של שלושתינו היו חסרות לי וגם על השנים שחלפו, על השינוי שעברתי, על הקבלה שלי את האנשים שאני אוהבת למרות ההבדל הגדול בינינו. חשבתי על החופש שיש לי להיות אני בלי סודות. שנים שאני לא בארון עם הדו-מיניות שלי ועם הבחירות שלי בעולם השליטה. איך שהוא הצלחתי להעביר את המסר בצורה שהתקבלה ללא שיפוטיות בעבודה שלי, עם החברות הוניליות שלי, בעולם הקטן של האנשים שאני אוהבת. קום איל פו? לא יודעת, מה שבטוח שזה ה"כמו שצריך" שלי. ארונות עושים לי קלסטרופוביה.
לפני 17 שנים. 31 במאי 2006 בשעה 21:03
