סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ירקרקות האופר

לפני 13 שנים. חמישי, 1 ביוני 2006, בשעה 00:24
23:23
ראיתי ששלחת לי הודעות, פשוט לא היה לי זין לענות. זה היה יום ארוך, חם לי, לא בזין שלי. אני מקווה שזאת לא בעיה. כדי שלא יהיה בילבול, עדיין אין לי זין לענות. יום טוב לך.

23:24
סליחה.

23:49
אמממ. חולצה, מכנסיים, ועוד דברים... אוריה. באמת מצאת לי מישהו שקוראים לו ככה? או שהנחית אותו להגיד את זה? הוא נדמה לי מטומטם מדי בשביל להיות על-אמת.

אני באמת לא כועסת יותר. סליחה. אבל כל כך סבלתי בגללך היום, ואני לא יודעת למה, אוריה היה כיף, אבל הגמד היה מעל ליכולות שלי. (למרות שאני בטוחה שזאת לא אשמתך.) והפתק והקטע בשירותים. וההודעה השתולה של המרצה. אני מצטערת, בטח חשבת שאתה בונה מין מופע קסמים לקהל של אחת ושבסוף היום אני אמחא כפיים כמו משוגעת, אבל אני מרגישה כמו ילדה בת ארבע שההורים שלה מזמינים בשבילה ליצן ליומולדת, והיא יושבת שם על הרצפה ובוכה מפחד, וכולם מסביבה מחייכים כמו כלבים ואומרים לה "מה, תשמחי!"

אני יודעת מה אתה רוצה שאני אבקש, אבל אני לא רוצה לבקש.

00:02
עכשיו: רק תחתונים. ולפני שתשאל, כי יש לי מחזור. יש לך בעיות? החלון פתוח, יש רוח. המחשב על הירכיים שלי, אני יושבת על המיטה. יש לי סיכת ראש והשיער שלי אסוף גבוה, אבל עדיין חם לי בעורף. הרגליים שלי לא נוגעות ברצפה. מתנדנדות, ציפורן אחת צבועה בטוש. מהשיעור.

לגבי לספר לך את הסיפור – כשיצאתי מהאוניברסיטה היום, סובלת ומסכנה, ועם פטמות כואבות (כן, כן, כן, הצלחת) החלטתי שאתה מקבל עונש היום. ומהחלטות לא נסוגים, זה אתה לימדת אותי. אז ככה: אתה מקבל רק סיפור אחד היום: אוריה, הגמד, הפתק, ההודעה השתולה של המרצה, או הפטמות. כל השאר אבודים לנצח. בחיים לא תשמע אותם, לא משנה כמה תענה אותי. ככל שאתה תחשמל לי את הציצי או תצליף לי בכוס או לא יודעת מה, כן ארבה, בן זונה, וכן אפרוץ.

ואני לא מבקשת.

00:27
מקובלת עלי: אתה מקבל סיפור אחד. אני אבקש, בסוף.

אז זה אחרי אוריה, שדרך אגב היה סיפור ממש נהדר ומחרמן, הפסדת. ואני גומרת את השיעור הראשון שלי, וכל ההרגשה הטובה שלי מתאיינת ככל שהזמן עובר ומתקרבים לשיעור שלנו ביחד, כי אני יודעת מה זה יהיה להיכנס לכיתה היום – ואני צודקת. אני עומדת בכניסה ומסתכלת פנימה, על האנשים שמתיישבים, ולא יודעת אם אני מחפשת אותך או לא מחפשת אותך, מתיישבת או לא. עד שבסוף עולה הדוקטור לבמה ומסתכל עלי, עומדת ככה, ואני מתיישבת. אבל כמה רגעים לפני זה אני מרגישה כאילו מישהו מתחכך בתחת שלי – לא צביטה, לא טפיחה, לא משהו מתחייב, רק יד שעוברת, לא משתהה, משאירה מגע רפה והולכת. אני מסתכלת מסביב ולא רואה כלום, ואז אני מבינה למה: מי שעובר לידי הוא מין גמד כזה, אולי מטר וחצי, קירח עם שיער ארוך. קירח, עם שיער ארוך. אני לא צוחקת. ואני מבינה. זה אתה. אתה אולי כותב יפה, אבל אתה מתחבא מאחורי המסך כי אתה מכוער.

אתה מכוער, נכון?

אני מתיישבת והלב שלי עושה מאה שמונים ותשע קמ"ש. זה מה שהתפשטתי בשבילו? הדוקטור מדבר וזה חשוב שאני אקשיב, אבל אני לא יכולה. אני מגניבה מבטים בגמד – אני צריכה להגיד, בך – ואני אומרת, זה הוא, והוא מסתכל בי גם כן מדי פעם, מבט מכוער כזה, מבט צחקני ומרושע. ואז אני מקשיבה קצת לדוקטור, והוא לא רק מבריק אלא יש לו מין קול כזה, נוסך רוגע. ואני מסתכלת על מישהו אחר, שמשהו מקועקע על שרירי היד העצומים שלו, מסתכלת, כי יש משהו בצורה שהוא מחזיק את העט ביד, משהו אדנותי ומשתעשע, ואני אומרת: זה הוא. הוא מסתכל לעברי – ואני רואה אותי עומדת והידיים שלי קשורות למשהו גבוה, והוא הולך, מקיף אותי, מקיף אותי במבט הזה שלו, הירוק והעצור הזה, והוא מחזיק משהו ביד כמו שהוא מחזיק את העט הזאת – אולי שוט רכיבה דק, דק כמו שהזרוע שלו עבה, ואני מתייאשת מלנסות ולהסתכל איפה הוא כשהוא מתחיל להשתמש בשוט. ואז הוא מסתכל בחזרה על הדוקטור, ואני מסתכלת לצד השני, והגמד שם, עדיין שם, ואני יודעת: זה הוא. אז אני מקשיבה עוד קצת לדוקטור, להרגע, ואני מבינה שגם אוריה שם, והוא מסתכל עלי ומסמיק, ואני מנופפת לו לשלום ומבינה שאני עם המשקפיים, וזה שני דברים שאתה לא תדע למה הם. (רגע. אלא אם כן השליח שלך סיפר לך כבר. אתה חושב על הכל, הא? גמד.) ולידו יושב מישהו ולוחש לו באוזן.

ואז אני יודעת שמצאתי אותך.

עיסקה. בוא נעשה עיסקה. תן לי לתאר אותך כמו שאתה תיארת אותי. ואם אני צודקת, אתה תגיד לי. ואם לא – תקבל עוד סיפור (וזה מוכיח שאתה הגמד): דק. רציני. שחור: השיער. החולצה. משקפיים, כסופים, מבט כזה, שקט, רציני, נותן מין תשומת לב מושלמת לכל דבר. גם מה שלא ראוי. הידיים שלך ארוכות. אתה בכלל קצת ארוך. משהו בכל המהוגנות השקטה הזאת מחביאה פראות נוראה. אני יודעת איך אתה תעשה אותי, אם זה אתה. אני לא אהיה קשורה ולא יהיה שקט כמו עם ההוא עם הקעקוע על היד. לא: אש תדלק בעיניים שלך, השיער הזה יתפרע מסביב לעיניים שלך, אני אצעק, אתה תשתמש בידיים. יהיה משהו מהיר, מהיר מדי בשביל לתפוס, בקצב שבו אתה תתפוס אותי ותעשה לי דברים ותשחרר ותנשק ותעניש אותי. אני אשתדל לצעוק בקצב שאתה משגל, אבל אני לא אעמוד בזה, ואסתפק בצרחה על כל מכה רביעית, על כל פעם חמישית שבה היד שלך תיכנס ותצא ותתנחל בחלקים אינטימיים בגופי. אני אשתדל לנשום, כי אתה תעשה דברים לפה ולנשימה שלי שיהפכו את העסק לדומה לשחיה: את מפספסת נשימה אחת ואחר כך אין לך הזדמנות לפצות. אתה תטחן אותי ותלוש אותי ותעשה לי כל מיני דברים מתחום המטבח, ואז כשאני אגמור ואתה תהיה מסופק אתה תקום, לובש את הבגדים המדויקים שלך ואת המשקפיים כסופי-המסגרת, ותחזור להיות שקט, מחושב וצופה.

תגיד לי שזה אתה.

גמד.

00:52
כוס אמ-אמ-אמ-אמוק.

אוקי.
...אז אני חושבת על מי זה, ואני עוצמת עיניים, ואני אולי בוחרת לתת ליד אחת ליפול בין הרגליים, ואולי אני מסתכלת מסביב, כדי לראות עד כמה אנשים באמת שמים לב (כיתה גדולה; כמעט ריקה; כל מי שבא הוא פנאט של הדוקטור, כולם מרוכזים, פחות או יותר) ואולי אני – באמת, בלי כוונות מיוחדות – נותנת לעצמי לגעת בעצמי. רק קצת, רק באופן הכי פחות מחשיד שיש. רק לרגע. היד עולה, האצבע עושה מסע קצר לאורך קו התפר של המכנסיים. אולי רגע אחד היא משתהה שם, כמו היד של הגמד על התחת שלי, ואני חושבת לרגע שאולי הוא לא כזה מכוער, היה משהו בחזה שלו, מוצק כזה ושרירי, ואני אומרת לעצמי, אוי איכס, ואני פותחת את העיניים ויש שם פתק. על המחברת שלי. הכינוי שלי בכלוב כתוב עליו.

שמוק. תפסיק לחייך. איפה ישבת? אני מסתכלת בשלב הזה לכל כיוון, ואף אחד לא זז.

חוץ מזה שרגע... הגמד כבר לא שם.

ואני ממשיכה ואומרת, אוי איכס.

ואז אני מתעשתת. המילים של הדוקטור זורמות כמו נחלים קטנים ונעימים, והפתק הזה מסעיר בפוטנציאל שלו, ואני פותחת וקוראת, והוא מסעיר גם לא בפוטנציה. אתה כותב שם דברים כל כך מלוכלכים (כן, כן, כן, הצלחת) שאני נותנת ליד שלי ליפול עוד פעם. אתה בונה סיפור במאה מילים ואתה שובר אותו ואתה מחרמן אותי כל כך, בשטח הפצפון הזה של הפתק, שאני לא שמה לב, ונפלטת לי אנחה קטנה.

חלשה. קצרה. אבל כולם שומעים אותה. כי בדיוק כשאני משמיעה אותה, הדוקטור לוקח שלוק מהמים שלו. וכולם מסתכלים עלי: הזה עם הידיים ואוריה ומי שאנחנו יודעים עכשיו שהוא לא אתה, והגמד שחזר למקום שלו – אוי איכס – ו. אבוי. הדוקטור.

אני שוקלת לכחכך בגרון ובזה לנסות לסמן שהאנחה הזאת הייתה חלק מבעיה של סינוסים סתומים, ובוחרת במקום זאת להסמיק ולהסתכל חזק במחברת שלי כאילו בדיוק גיליתי שכתוב שם למה נשים עושות דברים מטומטמים בשביל גמדים קירחים עם שיער ארוך.

זהו. שני סיפורים. עכשיו החלק שלי.

בבקשה. תעניש אותי.
Toxic Princess - גררר... עם סיפור כזה אתה לא משאיר ברירה אלא לגעת בעצמי חחח

תעניש אותה תעניששש!!!! P:
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - היי, חמוד!
יש שיפור. בהתחלה מקוטע ומעצבן קצת, המעבר בין ההודעות, אבל ההמשך מצוין.
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י