לפני 10 שנים. 21 בספטמבר 2013 בשעה 22:22
יש לי מה להגיד. יש לי מה לכתוב. אבל זה לא יוצא. כתבתי ומחקתי כבר ארבע פעמים. לפעמים זה פשוט לא הולך. צריך להרפות ולוותר.
בפנים תחושת הקלה. לא נכנעתי היום. לא ברחתי. דיברתי. אמרתי. לא נתתי לו להישאר בקונכייה שלו. זה הקרב האחרון במלחמה המתישה הזו.
קרו דברים. טיפולים עמוקים וקשים. שיחות חדות עם החבר. שיחות קשות. מאיסה עצמית במצב. בבריחה. בהתעסקות הבלתי נגמרת הזו. ברגשות המבולבלים. אני לא אניח לו עכשיו. לא אתן לו לשקוע בנוחות של לא חושבים אז כלום לא קורה. אולי הוא יכול לחיות ככה. אני לא. והפחד הזה של לאבד אותו ואת האהבה הזו הפך קטן יותר. והשינוי הקטן הזה משמעותי בשבילי.