שום דבר לא הכין אותי לזה. הנערים ישבו שם על כיסאות העץ הקטנים. שותקים. שהופעתי הם הביטו בי במבט דרוך.
"אז עכשיו גם אתה עוזב אותנו" אמר אחד מהם. "כן, לצערי עליי לעזוב" הנהנתי. "לא נסלח לך על זה.לעולם" אמר אחר. "אבל ידעתם שיגיע זמן ואאלץ לעזוב, בסופו של דבר" אמרתי בפליאה. "זה אינו משנה דבר" ענה נער נוסף, כמו היו הנערים מקהלה ואחד עונה אחר חברו.
"אבל הרי ידעתם שמישהוא אחר יבוא במקומי, מן ההכרח שזה יקרה" אמרתי בקול שהלך וגבר עם כל מילה, כאילו מנסה להחדיר בהם קצת היגיון.
"עדיין.." ענה אותו אחד. "אנחנו כבר יודעים את כל זה, אבל בשבילנו, הלכת, בדיוק שאנו הכי זקוקים לך, וזה כבר מספיק", המשיך הוא, קטן גוף היה ועיניו גדולות, עצובות, ונראה כאילו הנערים מסתכלים עליו על מנת שתשובתו תגרום למציאות להשתנות, שאולי תדחה את הקץ.
"אז מה תעשו עכשיו?" שאלתי, וקולי נסדק באומרי זאת. הם קמו במקומם כיחידה אחת, והחלו ללכת בצעדים מדודים. אחד מהם הסתובב לרגע ושמט כתפיו ואמר - "זה בסדר, כבר התרגלנו שזה כך", הוא סבב על עקביו והצטרף לחבריו.