יווו, כמה אני כותבת על אהבה, עוד יאשימו אותי בסוף, שאני באמת אוהבת :)
וקצת ברצינות..
לא פעם אני נשאלת על המקום של הכאב בחיים שלי, איך אני יכולה להכאיב ומאיפה מגיע הצורך להכאיב, ואני כבר לא נכנסת לשאלה שאיך זה יכול להיות עוד מול מישהו שאת אוהבת.
זה נושא לחיים שלמים של דיון, תובנויות והתפלספות בלתי נגמרת, אני לא נוגעת שם. אני כותבת את מה שאני מרגישה,
כשהתחלתי להבין באמת, שקול השוט המונח בחוזקה על הגוף גורם לי חרמנות בלתי מוסברת, נבהלתי לרגע, מה לי ולצורך החייתי הזה להרגיש ככה, למה אני משתוקקת להרגיש תחת חשוף, מולי, מוספנק ממני, למה אני נהנית לדחוף מחטים לתוך גוף אנושי, לצבוט בפיטמות, למשוך אותם חזק, להינות מבעילה ברוטאלית, להנות לקרוע, למולל את הכאב בין האצבעות שלי להרגיש את העיקצוץ בתחתית הבטן , כזה שמגיע מריגוש. לשמוע את הכאב של מי שמולי (גבר או אישה) ואשכרה, להרגיש רטובה, לא יכול להיות ששם זה מתחיל ונגמר, רק בצורך לגמור מהכאב שאני מעניקה, זה חייב להיות משהו מהותי יותר, משהו עמוק, כי זה לא צורך אנושי (לא צריך למחות עכשיו, זה עבר לי...) , אנחנו מתוכנתים לרצות דברים שהם לכאורה נורמלים, כאלה שגורמים לאנשים סביבנו לקרוא לנו שפויים. אנחנו חיים בחברה שמורכבת ברובה מאנשים שפויים כאלה או אחרים, אז איפה הצורך הזה שלי נכנס לתמונה? איפה אני משתלבת בתוך החלל הזה, איפה יש מקום , בתוכי, להרגיש נורמלית?
ואז התחלתי לחפור, והגעתי למקומות שלא עשו לי טוב, ולתובנות של כאלה או אחרים שלא יכולתי להסכים עימם, ועצרתי, החלטתי לבנות לעצמי מודעות אחרת, כזו שתואמת את מהלך החיים שלי, ואת המקום שבו אני שלימה וניהנת מהצורך הזה.
אני אנושית (בלי אסוציאציות מוזרות, בת אדם), משמע צרכיי אנושיים, משמע: האינטרפטציה של ה"נורמלים" לצרכים לא מקובלים או לא אנושיים היא שלהם, ושלהם בלבד. אני בוחרת לפרש אחרת, להבין שבבסיס שלנו, יש משהו מין החייתיות משהו מהצורך לחיות בלי מוסכמות, פשוט טבעי (ואני לא נכנסת עכשיו, לכמה שהנורמות באמת עוצרות מכולם לפרוק את החייתיות שבהם, כי אז העולם היה ג'ונגל וכן הלאה) ואז לחיות את הצורך שלי, ממקום של הסכמה, הסכמה הדדית (ועל מאזוכיזם בפרק הבא..:)) שלי, להכאיב ושל זה שמולי, לכאוב.
אז מה אני מרגישה למה אני צריכה את זה, ולמה זה בכלל עושה לי טוב - שורה תחתונה: כי אני רוצה, כי זה מחרמן אותי, גם שכלית תאמינו או לא, אותי זה מעצים, בכל רמה שהיא, נפשית או פיזית, כי זה נותן לי מקום לפרוק את הדברים שאני לא יכולה בצורה אחרת, את געש החייתיות, להוציא את האגרסיות והרעש למקום שמכיל, הרי לא הייתי עכשיו בוחרת לקום ולהחטיף סטירה מצלצלת, לאותו אחד שעומד בתור לפניי לקנות גלידה (פיסטוק.. יאמיי :)) כי אני רוצה, עצם הידיעה שמולי נמצא מישהו שרוצה, בדיוק כמוני, רוצה לכאוב וזה מוכל, אז אני אכאיב, כי יש לי לגיטימציה לעשות את זה שם.
ברמה היותר אישית, זה כיף, כיף לא נורמלי לראות את מי שמולי עובר את תהליך למידת הכאב שלי, לראות את המוח, גובר על הגוף, את ההשלמה השפויה הזאת, את התודעה העמוקה שאפשר להרגיש עוצמות של רגשות חיוביים גם דרך דבר שהוא לכאורה, משהו חייתי בבסיסו.
במשך השנים למדתי לשייך את הפירוק למקום של רגש, האקסטרימיות שלי הגיעה עם השנים, וכל פעם "שיכללתי" את סוגי הכאב שאני מעניקה כתיעול לפורקן ברמה עמוקה יותר. עם הזמן גם הבנתי שחלק גדול מההנאה שלי להכאיב מגיעה ממי שנמצא מולי, אני לא אכאיב למישהו שלא נהנה מכאב, או לכל הפחות רוצה ללמוד להנות מזה, תהליך הלמידה של כאב שניתן - היא לא למנוע מהגוף לא להרגיש את הכאב, או לדחוק את סף הכאב מבחינה פיזית, אלא לגרום לגוף להפוך לכלי שמכיל, ממקום נפשי בהתחלה, ואז מקום ריגשי, כמשהו שמעצים.
והנה אני מעבירה מחשבות למילים, ממפה את הצרכים שלי לרמה של כתיבה, ולא רואה את עצמי חיה חיים אחרים, בלי שליטה, בלי להכאיב, בלי להיות מרוגשת ומועצמת רק מהמחשבה על זה שאני אוהבת, מגיש לי את הגוף שלו, בכניעות גמורה בהשלמה מוחלטת ובצורך נזקק להפלא, להיות כאוב ממני, כי כמה שהמילים יפות, ולא פעם הן עוצמתיות והן משנות תפיסות, הצורך החייתי להרגיש, טבוע בנו, אנו אלה שבוחרים למנן אותו בצורה כזו או אחרת ולתת לעצמינו להרגיש גם ברמה הבסיסית שקיימת.
וזה מדהים ומטריף ומעיף אותך למקומות שחשבת שאת לא יכולה לגעת, ולראות את הגוף שלו הופך למקדש של צרכים שלך. לכלי, לרכוש שהוא שימוש עבורך בלבד. לתת לאגואיזם שלך להיות מוכל עד לרמה של ריקנות ממנו לאחר מעשה, עד למקום שבו את יכולה למלא את את מה שרוקנת באנרגיות חדשות. בעוצמות בלתי ניתנות לתיאור,.בכוח ממשי של תחושת עוצמה. בהרגשה שאת כל יכולה. העולם מונח לרגלייך, את רק צריכה מישהו שילקק אותו בכאב-כל הדרך עד ללב.
