קמתי היום בבוקר לאחר המסיבה אמש, שבה נהניתי ביותר. זה היה נשף הבכורה שלנו בתור זוג. ואני הרגשתי שם כמו מיליון דולר. מייד כשקמתי, בדקתי מהר מסביב מה קורה. ונשמתי עמוקות באנחת רווחה, שאכן אני לא קשור, ואין שם שום דומית מסוכנת מולי. לקח עוד דקות מספר להחזיר לעצמי את נשימתי הסדירה, מההתרגשות העצומה מהעובדה הפשוטה שאני בן חורין. מצחיק איך אפשר להתרגש לפעמים מדברים, שבנסיבות אחרות, כל כך ברורים מאליהם.
אתמול הכרנו ממש, זוג מקסימים שנגעו בי, בנו. המשתמושים. תודה לכם שאתם קיימים, תודה לכם שאתם מציבים בפני תמונה אידאית, של זוג בדסמי שלאחר שנה וחצי ביחד, האהבה והאושר פורצים מכם לכל עבר.
אתמול, ראיתי את דום קיחוטה מסשן את אמילי. הם היו יפים ביחד, ממש יפים. אבל מה שנגע בי ממש, אבל ממש, הוא האופן בו מאסטר אף, היה שם בשבילה, בסשן הזה. איך כל הזמן היה בסביבה, איך כרע מתחתיה, לוחש לה, מלטף אותה תוך כדי. קשוב אליה, שומר עליה. יש לו לדאוג גם להתנהלות המקום, והוא עזב לרגעים אלו ואחרים. עקבתי אחריו בעיני, הוא כל הזמן הסתכל לכיוונה. לא נוטש אותה לרגע. חוזר ומלטף אותה כשכואב לה מדי, משגיח עליה, רוכן מתחתיה, מתלחשש איתה ממקומו לרגליה, מתחתיה, ברווח שבינה לבין הצלב. ים של כבוד מאסטר אף, קבל ממני הצדעה של כבוד רב ועצום. ראוי בעיני, הכי שבעולם איך שהיית שמה אתמול. ריגשת אותי.
אני רוצה לשתף אתכם, שאני פשוט מאושר. תודה לך פיה יקרה, שאת עושה אותי כזה, שאת ממלאת אותי כל כך הרבה גאווה. אני גאה בך, ואתמול, הסתובבתי שמה כמו טווס עם זנבו פרוש בפתיחה מקסימלית. נו די,............ אני מתחיל פה להיות דביק מדי, אז נותן לעצמי מכה על היד, ומפסיק לכתוב מייד.
לפני 17 שנים. 3 ביוני 2006 בשעה 14:43
