צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 6 שנים. שני, 7 באוקטובר 2013, בשעה 00:34

כן, טוב, היא מרגישה מה זה מאחורי הגב שלה - זו קופסה, והיא מלאה פתקים.

"הה הה?" היא מצליחה לנהום, מה שאולי היה אמור להיות "מה זה?" במצב נוח יותר. הפה שלה, מה לעשות, חסום במקצת. ואל תבינו לא נכון - היא התנגדה. ברור שהיא התנגדה. "השתגעת?" היא אמרה כשהוא שלף את הגאג והתכוון להלביש לה אותו. "אנחנו בדמוקרטיה פה! מה זה הסתימת פיות הזאת?" היא צחקה קצת, וגם נלחצה קצת, וגם הסיטה קצת את פניה הצידה, אבל הניחה לאצבעותיו לבלום אותם ולהחזיר אותם למרכז, למולו.

והוא חייך ואמר לה, "אל תדאגי, אין לי שום כוונה לפגוע בזכויות הדמוקרטיות שלך. חופש הביטוי שלך יישמר", ואצבעותיו המלטפות הלבישו את הגאג על פיה - בתוך פיה, לעזאזל - עברו בעדינות וסגרו אותו.

יופי יישמר, יופי. כמו שהוא אמר לה, אחרי שסגר את הגאג מאחור - ברור שאחרי, נו - "כל עוד אני מבין מה את אומרת, זה נחשב חופש ביטוי".

אז עכשיו היא מנסה להבין מה זאת הקופסה המלאה פתקים מאחורי הגב שלה. והוא, כמה נוח, דווקא הבין את ה"הה הה?" שלה. חופש ביטוי או לא חופש ביטוי?

"אלה פתקי ההצבעה שלנו, כמובן!", הוא אומר ומחייך, וידו ממשיכה לאחוז בקופסה מאחורי גבה - לא, נו, היא לא יכולה להושיט יד קדימה, הוא חייב לקרב את הקופסה אל הידיים שלה מאחורי הגב, מה לעשות. "דמוקרטיה, לא? את זוכה להצביע באיזה מהמועמדים נבחר!" והוא מסובב את הראש שלה בעדינות אל השולחן שלצד הקיר משמאלה. העיניים שלה נפערות. על השולחן מונח מגש, ועליו ערוכים, זה לצד זה, שוט זנבות, חגורה, קיין, נוצות ועוד מגוון אביזרים שונים ומשונים. כולל, היא מבחינה, קערית גלידה שכבר מתחילה להתמוסס. אז זה מה שהוא עשה בחדר השני אחרי שהוא סגר לה את הגאג, בזמן שהיא עמדה פה, ברגליים פשוקות ומחוברות לרגליים של השולחן, וניסתה לא להזיל ריר בצורה יותר מדי לא מכובדת? "נו, אז למי את מצביעה בפריימריז?" הוא שואל. לאחר מכן נראה שהוא מפרש נכון את המבט השואל שלה, יותר מאשר את נהמת השאלה. "כן, ברור שקודם כל פריימריז. אי אפשר להתחיל ישר בבחירות עצמן, נכון?"

היא מסובבת את ראשה ככל יכולתה לאחור, אבל לא מצליחה לראות מה יש בקופסה עם הפתקים. היא נוהמת בתסכול ומנסה לומר לו משהו, אבל יוצא לה רק "ההי הו הוהה!"

"את לא רואה?" הוא מפענח אותה למשעי. חופש ביטוי זה כאן, בלי ספק. "נו, ברור שאת לא רואה! הבחירות האלה חשאיות!" הוא מצקצק ומניד בראש מצד לצד. "ככה את רוצה לפגוע באושיות הדמוקרטיה? לפגום בחשאיות הבחירות?"

היא מנסה להיאנח. זה לא קל במיוחד, אבל היא מצליחה, בערך, עם קצת רוק. היא מביטה בו ונוהמת נהמה קטנה שאפילו לא מנסה להיות מילה.

"כן", הוא אומר ומעביר יד על לחיה, בעדינות. היא מצטמררת. "טוב, עכשיו את צריכה להצביע. קדימה, תבחרי פתק, תשלשלי לקלפי", הוא מציג לפניה קופסת נעליים שחריץ נחתך במכסה שלה. "נו, את לא רוצה לעכב את ההליך הדמוקרטי, נכון?" הוא מעביר גם את קופסת הנעליים אל מאחוריה - עכשיו היא לא רואה אותו כלל, רק מרגישה את קופסת הפתקים שהוא מחזיק מתחת לכפות ידיה הצמודות, ואת קופסת הקלפי הצמודה לזרועה, ממתינה לתורה. "קדימה. פריימריז. העם יאמר את דברו - כלומר, ככל שהוא יכול לדבר. מי שמצביע, משפיע!"

באצבעות רועדות מעט, היא מגששת בתוך הקופסה ושולפת פתק, מצליחה איכשהו לשלשל אותו לתוך ה"קלפי" ומניחה לראשה להישמט לפנים. עוד מעט יגיעו תוצאות האמת.

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י