עייפה. יום עבודה ארוך, מתיש כזה. חזרתי ישר לפוך הנעים, לגופו המחמם והמחבק. חשבתי שישר ארדם עם העייפות הזו. אבל התעוררתי והשינה המתוקה שלה אני מייחלת איננה. שיחקתי במחשבות במה אם. מה אם הייתי חוזרת למיטה ריקה ולא חמה. מה אם הייתי חוזרת לבית ריק. מה אז. סתם עייפה וחושבת שטויות וכותבת אותן בלי כל שיקול דעת. רק להתעייף כבר ולעצור את הראש ולהירדם. ואיזה מושלם היה אם היה יורד בחוץ גשם והייתי יכולה להקשיב לטיפות והן היו מרגיעות ומנחמות ומרדימות אותי. במקום זה שומעת את הרוח העדינה, רעשי אופנועים רחוקים ושקט כזה שקשה לי לפעמים להתמודד איתו. אפילו השכנה הנאנחת שותקת. לא שמעתי אותה הרבה זמן אבל בעצם עכשיו זה מוקדם מדי בשבילה - היא בדרך כלל מתחילה לגנוח רק בסביבות שתיים-שתיים וחצי ככה. ואז אני מקשיבה לה. ועכשיו אני מקשיבה רק לעצמי. השלווה שנותן לי הפסיכו לא נשארת לאורך זמן, היא נעלמת וצצים תחתיה דברים חדשים(ישנים) כאלה. והפסיכו נוסע לחו״ל עוד שבוע 😒 יהיה לי כל כך קשה בלעדיו. עדיף שלא אחשוב על זה עכשיו. בשביל מה? זה בטוח לא עוזר להירדם. הכתיבה עוזרת קצת
לפני 10 שנים. 8 באוקטובר 2013 בשעה 21:27