אז ברור שזה היה כואב ומענג באותה נשימה. והסאדיזם שלי הוא לא רק פיזי. אז נקודת הזיקוק נמשכה יותר משעה. וראיתי בעינים שלך את האהבה. וזלגת לי בין התחושות בלי הכרה. והיית עיוור, ומלא ביטחון, שהמקום הנכון. השלם והרגוע - הוא תחת רגליי, מתמסר וכנוע. והייתה השתיקה, המלאה במילים. הרגע הנקי הזה שבו אין צורך בכלום. רק להיות עטוף בי. בעוצמות. ואז זה הגיע - הדמעות. בכי משחרר, בלי בושה, בקול, וידעת שאני אלטף, ואבין. אמחה את הדמעות מעל סימנים של סטירות. וגם אם זה אומר שעה נוספת של חיבוק. אני לא אשלח אותך מעלי. ריק. בלי כוחות. ואתה תלך מחויך. עם כוחות למחר. לעמוד מול העולם. במקום ה"בטוח" שלך. הרגיל. שם כולם מחכים למוצא פיך. ורק אני יודעת כמה אתה שביר. ואני זאת המקום הבטוח. בלי מירכאות. יודעת הכל ונותנת כוחות. מחטא כל פיסה מדממת, חודרת בועלת - וגם מלטפת.
ואז היית שלם.
******
נעצת בי חרב ארוכה וחדה זה מסתובב בלי רחמים, פוגע בדיוק בלב המדמם, אני מחוץ לעצמי, בוהה במה שנותר ממני, שאריות של גשמיות, חתיכות מיותרות של כאב מפוזר, פיסות מדממות על הרצפה הקרה שמהווה ניגוד חריף וחד לדבר הזה שאת מפיצה, אני מרחף מעל אותה גופה, זו שאינה שלי זו שכעת היא רק כלי שלך. את לוקחת יותר ממה שאת מסבירה,אני מלא בתחושה עצומה של שייכות עד כדי פקיעה, מדחיק את המחר. את הבחוץ. את מי שאני לא רוצה להיות. הכי טוב לי כאן. הכי שלווה לי. והכל חזק ממני בזה הרגע, הדמעות שלי הופכות לנהר גועש. את אוספת אותי לתוכך.
ואז אני שלם.
