בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 6 שנים. שישי, 18 באוקטובר 2013, בשעה 21:37

(תגובה לתגובה לפוסט הקודם).

 

היא מתה להשתין. היא כל כך מתה להשתין.

אבל הוא יושב על האסלה, הבן זונה, ומסתכל עליה. יושב ומחכה שהיא תישבר, עם התחתונים והכל.

לפחות חזר, היא חושבת. לפחות זה. והאמת, עכשיו, אחרי כל היום המטורף הזה, העכבות שלה כבר די נשחקו. קטן עליה.

היא חושבת על זה לרגע, עומדת שם, מכווצת, מתאפקת, מחזיקה את עצמה. ואז מחייכת חיוך גדול ושמח וניגשת אליו.

"נו, לכי להשתין", הוא אומר לה.

"רגע. התגעגעתי אליך". הכעס נעלם מקולה. הקללות נמוגו. היא ניגשת אליו ומחבקת אותו. רגל אחת מכל צד של רגליו. זרועותיה עוטפות את ראשו ופניו בין שדיה. היא מנשקת אותו על הקודקוד.

ומשחררת.

תחושת ההקלה של הרגע הראשון כל כך לא תיאמן עד שהיא כמעט אורגזמית. הזרם שוטף את הוויברטור הארור שתקוע לה שם, את התחתונים, את חגורת הצניעות... ואת הברכיים שלו, כמו שהוא יבין ממש תכף. לא שזה משנה - 

הזרם נקטע לרגע, מפרפר, מתכווץ כשהרטט מתחדש. ואז הרטט עולה לעוצמה מקסימלית והזרם נקטע סופית, היא לא מסוגלת להמשיך להשתין כשהגירוי המטורף הזה תוקף אותה מחדש. היא צועקת ומצמידה את ראשו בכוח אל שדיה, כמעט-כמעט שם שוב... והרטט נחלש.

היא מתנשפת באמוק, מנסה לשחרר שוב - והרטט שוב גובר למקסימום. היא שוב צועקת, מטילה את ראשה לאחור, לא מסוגלת לסבול את צירוף הגירוי העז עם הצורך הדוחק להשתין... והוא שוב מוריד את העוצמה.

ושוב.

ושוב.

והיא כבר לא סופרת כמה פעמים עוד. היא כבר לא יודעת להבדיל מה בדיוק היא מרגישה - אם בערה או גירוי או צורך להשתין או מה. זה חוזר על עצמו ועולה ויורד שוב ושוב, וברגעים קצרים של שפיות היא רוצה לחנוק אותו על זה, אבל הרגעים האלה קצרים, קצרים מאד.

ובסוף הוא מעלה את זה שוב לעוצמה מקסימלית, ומשאיר את זה שם. היא מתפוצצת וצורחת אל תקרת האמבטיה - עכשיו הוא מחזיק אותה שלא תיפול, בזמן שכל גופה רועד, והיא גומרת, וגומרת, וגומרת...

"די!" היא בוכה. "די! דייי!" הגירוי של אחרי-אורגזמה חזק מדי, קטלני מדי, וידיה מתרחקות בעווית מראשו, מנסות לחלץ אותה מתוך החגורה הארורה, לבלום את הרטט הארור, והיא מתקפלת, צונחת על הברכיים - עכשיו הוא כבר מניח לה לצנוח - ונופלת לרצפה, רועדת, מקפלת את הרגליים אל הגוף, מיישרת אותן בעווית, מקפלת אותן שוב, ופולטת קולות חסרי משמעות ומובן.

אחרי נצח שלם - אולי רק כמה שניות - הרטט פוסק.

היא רועדת על הרצפה, מקופלת לתוך עצמה. לאט לאט הרעד מפסיק. היא מתיישרת, מותחת את רגליה, מיישרת את הגב - ולבסוף גם מרימה את הראש ומסתכלת בו.

הוא מסתכל בה, ומחייך.

היא חלשה מכדי להגיב.

לבסוף הוא מושיט לה יד. היא מושיטה יד רפויה, אוחזת בה, מתרוממת לאט מהשלולית שהיא שוכבת בה.

"תביאי סמרטוט", הוא אומר ומסמן בראשו אל השלולית שעל הרצפה. "ואחר כך תחליפי לי את המכנסיים שהרטבת לי, ותנקי אותי. ואחר כך נדבר על השפה שאת משתמשת בה. אני לא מרוצה ממנה".

היא פונה בדשדוש להביא סמרטוט, בקושי זזה.

"ואחר כך", הוא אומר, "אולי אני אתן לך את הקומבינציה של המנעול".

Subway Passenger​(שולט) - I will be happy to write with you one day. Your line My line :-)
לפני 6 שנים
ליידי תמרה​(שולטת) - נהדר, על שני חלקיו.

היה שווה לחזור כדי לקרוא אותך שוב.
לפני 5 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - הו, שלום לך! ברוך שובך!
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י