לפני 17 שנים. 5 ביוני 2006 בשעה 18:03
כאב מלמד.
כילדים אנחנו לומדים מכאב, כול צורה של התחסדות כאן היא טיפשית.
לא לגעת באש! למה? כי זה חם! לא עבד עלי, הכוויה עשתה את שלה. פרא אדם שכמוני (ממש לא בחיי, ילד טוב תל-אביב) היה חייב למתוח כמה גבולות עד שהגיעה היד המחנכת. אל תציק לילדים גדולים ממך, למה? הסט של הכחולים שלימד אותי לא לקרוא לבריון השכונתי חמור היה מפואר במיוחד.
כמבוגר, הכאב הופך שונה.
פחות פיזי יותר נפשי.
ובכל זאת כאב הינו אולי הדרך הקצרה ביותר ללימוד או הענקת מוטיבציה (ואני לא טוען שהטובה ביותר, רק המהירה ביותר.
אבל סאדו/מאזו ככלי ללימוד?
בחיית.
האם אנחנו בוחרים במשחק ככלי לימוד? ככלי ללמד? ומה השיעור בכלל?
עד כמה הסטירות של החיים גורמות לנו לחפש כאב אחר?
BENT שמחפש שיעור?
