צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 6 שנים. שבת, 9 בנובמבר 2013, בשעה 15:01

 

 

לפעמים אני מתמלא קנאה בבעלי הסטיות הרווחות, הפופולאריות. כלומר, אנשים שבראש ובראשונה, מתחת לכל התחפושות, ההצגות, קישוטי הדברים והמלל שנשפך, רוצים, בסופו של יום, לענג ולהתענג. לחוות סוג של הדדיות. אנשים רגילים, כמו כולם.

אם כי, מהר מאוד אותן מחשבות נשכחות מלבי וחולפות מעליי כלא היו. שכן בפועל, אני יכול לשאת מעט מאוד מזה, בטח ובטח שלאורך זמן. לא רק בגלל שעמום נורא שנופל עליי מול אנשים כאלה, אשר דומים עד לזרא לאינספור אנשים אחרים וכל ייחוד הוא מהם והלאה, אלא בעיקר בשל תחושת קבס חזקה, בלתי נשלטת, אל מול ההמוניות שביסוד הדחפים שלהם; חוסר האסתטיקה, הגופניות החייתית ששולטת בכל, המחזוריות הבלתי נסבלת, המיצים, ההפרשות והריחות שהם משתוקקים אליהם, הקולות המביכים, ואיך שהם נתלים זה בזה בפאתוס, בייאוש, כמוצא אחרון, כאילו היו טובעים בלב ים - כשלמעשה, יותר מכל, עניין לנו בהיאספות בקול תרועה סביב השוקת והאבוס.

אני... אינני כזה. לא אוכל גם אם ארצה. אם ישנה עקומת פעמון, תמיד אהיה בקצוות. יש מעט מאוד אנשים כמוני. וכולנו ניצבים בדד.

כעוצמת הסלידה שלי כך היא עוצמת התשוקה אל  מה שאולי עלול להצטייר כבלתי מובן, משונה במקצת. אולי. עבורי, מכל מקום, אין הוא משונה כלל. דווקא מרומם רוח, ומביא איתו שקט, מנוחה, אפילו נחמה. באמצעותו אני יכול להרגיש אני, במלוא מובן המילה: מרוגש, מלא חיים, סוער, חושק. כן. אני אוהב את הרגעים שאחרי המוות. כשהגוף דומם והנפש שוקטת. ואני אוהב את העבודה שלי, במכון הפתולוגי. בלילות, אחרי שכולם כבר עוזבים ופורשים לביתיהם, למשפחותיהם, אל צרות, מכאובי לב ושמחות קטנות, אני ניגש אל אחד מתאי הקירור, שבחרתי עוד מבעוד מועד, וחושף אותה במלוא הדרה: יפה, צוננת, נאצלת. מעבר לחיים. רגע שעצר בזמן הדוהר, רגע אפור, שזוהר דק, רב משמעי, מקיף אותו. לרוב גופת אישה. לעתים גם גבר. אין לעמוד על תחושותיי, כשאני בוחן אותה כאדון, בעל-בית, כשיש לי נחת בלתי מופרעת לדקדק באיבריה המוטלים בפשטות נטולת רגש, מאצבעותיה הארוכות, הכחלחלות, ועד לשפתיה הנוקשות, הפשוקות מעט בתמימות, אשר אינה מוטרדת אפילו לא על-ידי הבל פה. רגיעה שורה עליי. הכול קפוא, ניצב במקום. הכול מוכן בשבילי, ממתין לי בתאים סדורים. רק הושט ידך וגע בם...

בל יובן שלא כהלכה, לעולם איני נוהג בוולגריות. נהפוך הוא. אני משתדל תמיד להתעכב ככל האפשר, למשוך את הרגע, למצות ממנו את מה שניתן, את מלוא ההערכה. רק אחר-כך, כשרוחי מתלהטת, אני מטפס עליה, מסיט את שערה, תמיד בעדינות, ברוך, בכבוד אינסופי, גוהר מעליה, ומחדיר את לשוני אל פיה חסר הנשימה, המציף אותי בתפלות נעימה ולהט באיזור החלציים, ומשיכה שלא תתואר אל שפתיה התחתונות. גם אותן אני מפשק. ומכאן והלאה, תארו לעצמכם – ריקוד עם המוות. ועם החיים. ואני, הנמצא בתווך, איני יותר מרטט כנפי פרפר, בין העולמות.

restorator - רטט כנפי הפרפר.
סוטה.
לפני 6 שנים
Mary Jane - (:
לפני 6 שנים
Lazarus Long​(אחר) - מצויין, כרגיל :)
לפני 6 שנים
Mary Jane - תודה לאזרוס והקימונו..
לפני 6 שנים
פייה{O} - מאחר שיש לי היכרות ארוכה ורבת שנים עם גופות, אני מרשה לעצמי להגיב -
איכס!

(אבל איכס חושני...)
לפני 6 שנים
Mary Jane - מצחיקה (:
לפני 6 שנים
Miss Hide - פסגה נוספת נכבשה, מרי...
וגם היא באצילות המחייבת, בעדינות המתבקשת, נגועה בקורטוב קל של התגרות.
ואף על פי ולמרות הכל - הוקסמתי.
לפני 6 שנים
Mary Jane - תודה מיס גם אני הוקסמתי ממילותייך היפות
לפני 6 שנים
timna - משעשע להחריד.

One more time to kill the pain...
;)
לפני 6 שנים
Mary Jane - ((:
לפני 6 שנים
מרטין101 - נקרופיליה במיטבה :) עכשיו החבר'ה ייצאו מהארון...
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י