בפעם האחרונה שהגעתי ליום הורים למורה המקסימה של בני הבינוני, בתחילת שיחת ההערכה, פנתה אלי המורה, בקול נוזף, ואמרה לי שקודם כל היא רוצה להגיד לי, שאני חייב לשפר את הגעתי בזמן לבית הספר. כל זה תוך כדי חיוך של דומית מסוכנת על פניה. אני אומר לכם, ממש סכנה להפקיד את הילדים היום במוסדות החינוך. אז זהו, שהמורה ואני ביחסים מצויינים, חוץ מאשר בימי הורים, בהם משום מה, אני מרגיש כמו ילד נזוף, כשבני מקבל מחמאות, ואילו רק אני ישוב על כסא ילדים, מבוייש. בעצם, גם עם הדומית האחרונה שלי, היו לי יחסים מצויינים. וגם אז משום מה הרגשתי נזוף פעמים רבות, עד שנזרקתי מהכיתה בכלל.
האם אתם מוצאים סימטריה בין המקרים ?
בכל אופן, אתמול הלכתי לישון מוקדם, בכדי למנוע הישנות המקרה של איחור לבית הספר. התעוררתי לצילצול השעון, בגאווה מרובה, ולתדהמתי גיליתי, שהשעה כבר 8. מה שגורם כתוצאה ישירה, ליום כיף של הילדים איתי בבית. כאילו מה ? הוא בכיתה ד הבינוני, והקטן בגן בכלל. והפסד החומר הלימודי החשוב, שיועבר, לא עליהם, היום, לא יפגע בהם לדעתי.
מכות אני אתן לעצמי, ולילדים שימחה והילולה.
מה לעשות, הבוקר אף פעם לא היה הצד החזק שלי.
שיט. בעצם ...... כיף נורא. הילדים ואני, יום שלם ביחד. גררררררררררר.........
לפני 17 שנים. 8 ביוני 2006 בשעה 5:48
