סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומני מרלין

לא נרדמת בלילה. הגוף כואב. הגוף רוצה שיגאלו אותו מהכאב. שיקשרו אותו חזק ברצועות עור לקיר, למיטה, לתקרה. שישרטו אותו חזק. שינשכו את הבשר. שיירד דם מהנשיכות. שיצבטו חזק את הפטמות. שיחזקו את הקשר של רצועות העור. שיכאב יותר. הגוף צריך מענה לייסוריו. שהרצועות יכאיבו ויכאבו ויקרעו את הבשר וירגיעו את התשוקה הבוערת בתוכו. שימשכו חזק בשיער. שידיים ייגעו בו ויעברו על העור המשתוקק למגע זר, למגע לא מוכר.
הידיים יתנפלו על הגוף. לא יתנו לו מנוח. אווי כמה הגוף רוצה שיחדרו אליו. שייכנסו אליו. להרגיש זין עמוק עמוק וחזק חזק. שיזיינו את הגוף כמו שצריך. שידפקו אותו חזק וישרטו את הגב תוך כדי. העונג והכאב ישתלבו זה בזה.
לפני 10 שנים. 25 בדצמבר 2013 בשעה 18:34

ולפני כמה לילות הוא שואל ״בא לך לרדת לי?״ ואני חושבת שזה לא משנה אם בא לי או לא - אני יודעת שארד. ואחרי שהתחלתי הוא עוצר אותי ואומר ״לא ענית לי״ ואני ״זה לא עונה לך על השאלה?״. וזה תמיד תיסכל כי זה מתסכל ואני מתחרמנת ונרטבת והוא הולך לישון ואני נשארת ככה. או נרדמת או דואגת לעצמי אחרי שהוא נרדם. זה לא תיסכל אותי הפעם. ובשישי בבוקר, על הבוקר, שכבנו. אני לא זוכרת מתי זה קרה בבוקר לפני כן. וגם זה היה אחרת. ידעתי מה יהיה ונהנתי ממה שכן היה טוב. המגע שהיה. זה שהוא גומר. ובעיקר מהחיבוק אחרי, מההתכרבלות, מהחום, מהאינטימיות. ויתרתי על עצמי. וזה נעשה מתוך השלמה. 

האדישות נמשכת ומתמשכת. וכשגוללתי בטיפול הזוגי עם המטפלת החדשה את ההיסטוריה שלנו ואמרתי אהבה, לא הרגשתי אותה. זה פשוט נאמר כי ככה אני מתארת את זה. וזה היה מוזר. לא להרגיש. 

ועוד מעט הטיפול השני והלב דופק מהמחשבה מה יהיה שם. 

וחברה טובה התקשרה לשאול לשלומי ובקושי שיתפתי. אין בי כוחות לשתף. נמאס כבר. 

ויש לי את הפסיכו שלי. האוויר לנשימה. לבוא אליו ולדבר את המחשבות והרגשות. מקום המפלט שלי. אמרתי לו שאני לא מרגישה. אם הייתי מרגישה זה היה כעס על עצמי. בעיקר אכזבה. אכזבה שאני חלשה ולא מרימה את עצמי ועושה עם עצמי משהו. אכזבה שאני כזו. אמרתי לו שאני צריכה איזה סטירה מצלצלת שתוציא אותי מהשכיבה על הרצפה. הוא אמר לי ״תתני לעצמך״ ואמרתי לו ״אני לא חזקה מספיק״. 

בפעם הקודמת הוא אמר לי שזו הגנה. הפעם הוא אמר שאני מרוקנת את עצמי מרגשות וכופה על עצמי קהות חושים. שהכנסתי את עצמי לפינה ואני מצמצמת את עצמי. והוא דיבר אליי והרגשתי חץ בלב. וזלגו כמה דמעות. אמרתי לו ״הנה. לפחות רגשות״ והוא אמר ״ביטוי לרגשות״. והסתכל עליי ככה ושאלתי אותו מה הוא חושב. הוא אמר שזה לא מה שהוא חושב. זה מה שהוא מרגיש. שאלתי מה הוא מרגיש - ״אני בעדך. אני רוצה שיהיה לך טוב״. איזה פסיכו נהדר זה. חימם לי את הלב. אז זה הכל עניין של ביטחון עצמי בסופו של דבר. אם הייתי מאמינה שאני מוכשרת, אינטיליגנטית, יפה וסקסית אולי היה לי כוחות לדבר ולעשות. 

והכרחתי את עצמי לשאול את עצמי מה עוצר אותי. ממה אני מפחדת. למה אני לא עושה. ואני מנסה לענות לעצמי - האם זה הפחד מהבדידות? אני אדם בודד בתכלס. זה אני. האם זה זה?

ואני שופכת כאן את הלב. ואני חושבת על כמה נורא אני יוצאת עם החוסר אונים המשווע הזה. וזה הדבר הטוב כאן שאני אנונימית. ומסתירה בחוץ את מה שקורה לי בפנים. 

Mary Jane - הבלוג שלך מאוד מעניין, את מעניינת. מאחלת לך בהצלחה במסע שלך.
לפני 10 שנים
marlin - תודה לך :)
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י