ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ירקרקות האופר

לפני 5 שנים. ראשון, 29 בדצמבר 2013, בשעה 03:42

קרעים, קרעים.

 

--------------------------------------

בשביל דברים מבוססים, מלאים -

שיייייייייט, אני כותב כמו מסומם. יש לי תירוץ, רוצים לשמוע אותו? כל מה שאני עושה בחודש האחרון זה לעבוד ולהשלים חסכים מיניים. אני עייף. הגוף שלי אומר לי דברים - אתם מאמינים בגופים שאומרים דברים? גם אני לא, אבל זה קורה גם בלי אמונה - והיום הוא נכבה לי. בצהריים עברתי ליד מיטה, הוא ראה הזדמנות, וכל מה שאני יודע זה שהתעוררתי באחת לפנות בוקר, מכורבל בתנוחה עוברית ומוצץ אצבע. זה התירוץ שלי, למה אני כותב כל כך גרוע.

 

--------------------------------------

כשהייתי ילד רך, הייתה איזו שבת שבה כולנו נרדמנו בצהריים. אולי סיממו את כולנו, מי יודע; העניין הוא שהתעוררנו כולנו באמצע הלילה. אמא, אבא, ירוק, אפור, אח תינוק. עמדנו במרפסת של המטבח והסתכלנו על השכונה החשוכה. את ההרגשה שעלתה בי אני יכול לצייר לעצמי עד היום: כאילו נתלשתי מהמארג הרגיל של החיים והוזחתי לתוך ארץ מקבילה, ריקה ובודדה. השנים משפשפות ומקהות את הרגש, ועכשיו אני רגיל לחיות בארץ הבודדת הזאת, בעצם מעדיף: אני לא כותב שום דבר טוב לפני אחת בלילה.

 

--------------------------------------

נדמה לי שהפואנטה הייתה שעכשיו יש רק קרעים, אין מונוגרפיות סדורות ועתירות מלל, אין מהלכים רטורים ארוכים ויפים. שורפות לי העיניים כשאני מסתכל על המסך. הן כבר לא רגילות לשחור וללבן המוחלטים של הכלוב. אפשר רק לכתוב קצת, לחזור, לכתוב עוד קצת, לחזור.

 

--------------------------------------

דיאלוג סוקרטי

ירוקפור: אני מאוד רוצה שתבואי, אבל אני צריך לכתוב.

ברונקו: לא התכוונתי לבוא. לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר.

ירוקפור: אני מבין אותך.

ברונקו: תשתוק.

ירוק: באמת נמאס לך מהתחת הסקסי שלי?

ברונקו: [מקלידה]

ירוק: אל תעני לזה. עלתה אצלי בועה קטנה של חוסר ביטחון. זה עבר. תפסיקי להקליד!

ברונקו: שרופה לך על התחת הסקסי שלך.

ירוק: שיט, ענית.

ברונקו: שיט, עניתי.

ירוק: עכשיו הכל יהיה מתוק ומרשמלו בינינו.

ברונקו: תגיד משהו קריר!

ירוק: נה. זהו. הרסת את הערב.

 

--------------------------------------

העניין בארץ הריקה של הלילה הוא זה: טוב לי.

טוב לי פה בחדר העבודה שלי. המערכת החבוטה משמיעה מוזיקה. הכלב מנמנם על המיטה. יש אורות דולקים בכל הבית, אפילו בחדרים שאין לי שום כוונה להכנס אליהם.

הלבד הזה מטריף לי את המוח. טוב לי שיש שם בחוץ - ישנים, כמעט כולם - אנשים שאוהבים אותי. טוב לי לאהוב אותם גם כן. אבל כמה טובים לי הקירות שיש ביני ובין העולם, אולי לא תמיד, אבל עכשיו, הערב. אני מוצא את עצמי פה, מזדקף לאט כמו זין. השקט בין השירים נהדר. השקט בחוץ נהדר. הכל נהדר.

 

--------------------------------------

הקורא המגיע לדפדף מדי פעם ב"ירקרקות האופר" לא יודע זאת, אבל מאחורי הטקסטים המרושלים והאגביים לכאורה עומדת מערכת סדורה של חוקים, שהתגבשה במהלך כמעט עשר שנות כתיבתו (במרץ הקרוב יומולדת!).

החשוב שבחוקים הללו הוא זה: אין מדברים על חיי המין שלי. כל סיפור על מעשה הוא סיפורת טהורה בשיעור של לפחות 33%.

 

-------------------------------------

אני מנסה חבל חדש.

הוא מכותנה אבל אמרו לי שלנוב-קשירות שכמוני זה מספיק טוב. הוא אדום. לא מוכרים חבלים ירוקים-אפורים. עומדת מאן דהיא בסלוני. היא עירומה אז הדלקתי את החימום. הגשם מצליף בחלונות. אני מאוד מתחשב. אני עושה בה מעשה מקרמה. הידיים שלה קשורות היטב מאחורי הגב והחבל מתפתל כנחש סביב הציצים שלה. אני בודק מדי פעם את זרימת הדם לידיים שלה (אני, כאמור, מתחשב) הקשירות מכוערות, אבל החבל דווקא יפה. היא קטנה והחבל עבה וזה נראה קשוח עליה, החבל. אני חושב להעביר עוד אחד מסביב למפשעה אבל זה כל החבל שיש לי. חם לי (מתחשב) אז אני מוריד חולצה. היא שואלת אם יצא טוב, אז אני תופס בשיער שלה ומוביל אותה לאמבטיה, איפה שיש מראה. אני טועה בדרך ומוצא את עצמי בחדר השינה. אז אני כבר זורק אותה שם, על המיטה.

בחדר השינה דווקא קר.

מתוך התחשבות אני מכסה אותה בגופי שלי. מגע של עור בעור מחמם הרבה יותר ממגע של עור בג'ינס, אז אני מוריד אותו. אני לש אותה ביד אחת, בודק אותה ביד שנייה. כשלופתים לה את הציצי וסוחטים היא משמיעה קולות של סרט אנימה ומרטיבה לי את אצבעות היד השנייה. אני מתחכך בה קצת כי קר. הקולות השונים שהיא מייצרת, מתלוננים ומתרפקים, מתערבבים לי באוזניים. אני נזכר בזכרונות דקים ועמומים של מעשים שנעשו במיטה הזו, בחדר הזה. אני יורק לכף היד ומעסה את הזין. כשאני מוצא את החור שהתכוונתי אליו היא ממלמלת משהו על כך שאני עומד בכניסה הלא נכונה, אבל אחרי זה אני נכנס ומעט המילים הברורות נעלמות בין האנחות הבוכיות האלו. אני נכנס: קדימה-אחורה, קדימה-אחורה. לא מהר. אבל לא לאט. הצלילים שהיא עושה מנגנים לי סונטות במוח. בשביל ההתחשבות, אני בודק מדי פעם את זרימת הדם לידיים.

אני בפנים. אני צף על ים של אנחות. היא מנסה להגיד משהו אבל אני לא מקשיב. אני מוצא לעצמי קצב שמוצא חן בעיני. היללות מסתדרות סביב הקצב כמו מחלקת כלי מיתר. אני מניח את הראש שלי על שלה ולוחש לה באוזן. אני לוחש לה, "בכלל לא צפוף פה. בטח יש לך גברים פה כל הזמן. את אוהבת את זה". האנחות מתגברות ומשנות טון וסולם. אני במצב רוח לקלישאות, אז אני לוחש, "יא מזדיינת בתחת". זה עובד. גם עלי. אני לוחש עוד דברים. אני מגביר את הקצב. גם היא. אני גומר בתוכה. אני מתגלגל מעליה. אני נשכב לצידה והאנחות לא נפסקות, רק מאטות, מתנשפות, כמו מנוע גדול שנכבה ומתקרר לאט.

פתאום אני נבהל: שוכבת כאן מישהי, עקודה ונעוצה, ומשמיעה קולות שעשויים להיות בכי. כואב לה? מה היא ניסתה להגיד קודם? האם היא רצתה לבקש שאפסיק? עכשיו משגמרתי עולה בי קולו של האיש שהייתי בעולם ההוא, הוונילי: מתחשב ורך ועוטה סוודר. אני מסיט את הראש שלה בעדינות ומפנה את השיער שנדבק לה לפנים.

היא מחייכת אלי.

הכל בסדר בעולם.

 

--------------------------------------

 

כותב כמו מסומם. מצב שבאתי לכתוב כאן רק בשביל להתניע.

 

זה קצת עבד.

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י