"בבקשה בבקשה בבקשה,” אני מתחנן, אחרי שבוע של שמירת מרחק נגיעה בין ידי לעצמי. אחרי שתיקה מצידה והתעלמות שנמשכו כמה דקות רצופות, היא אומרת לבסוף "לא" מצחקק, מחככת בי את ברכיה במגפי העור באיטיות, ולבסוף גם בועטת-מועכת קלות. לעזאזל, למה הסכמתי לזה? ידעתי שאסבול, שלא אצליח להתאפק לא לגעת בעצמי כמה ימים, ובכל זאת, פיתתה אותי ברעיון שאהיה נתון בפיקוחה. אותם כמה ימים, התארכו לשבוע של התחננויות שווא, עד שנפגשנו.
עירום וזקור, היא מורידה אותי לשכיבות סמיכה, עם הפנים לרצפה, ומתבוננת בי ממרחק. אני יורד עד למגע ברצפה הקפואה. “עוד מטה, עוד!” היא דורשת בחן שקשה לי לסרב לו, יורד וממעך את איברי, כמו היה בדל סיגריה, מקווה שאולי זו דרך טובה, בכל זאת, לחסל את התשוקה. כן, שיטתה עובדת. התשוקה מתאדה לה. “יפה. ועכשיו, עוד 30,” היא מבקשת, "אבל [יורד] אני לא [עולה] בכושר."
היא מהלכת סביבי, מתעלמת מתלונותי. נרגש במקצת, אני מנסה ליישר גופי ולהיראות במיטבי, לנגד עינייה הבוחנות; ניסיון נואש לפתות גבירה שיש לה גברים מימין ומשמאל. “תמשיך, עושה לי טוב לראות שאתה מתאמץ בשבילי!”. אחרי מספר שכיבות סמיכה, בעודי עולה, אני חש בחוד נעליה ממשש את איברי הרפוס – היא מנדנדת לפה ולשם, מועכת, מגלגלת על בטני, תוך כדי שאני מנסה להתרכז, ו...משהו מתחיל להתעורר מחדש. “בבקשה, די.”
אותה מילה קטנה – "די", ולפעמים זוהי "אי" – מסמנת נקודת מפנה בסיפור. נקודה אותה היא יודעת לנצל היטב בכל פעם. שימו לב:
"די? די מה?” “[יורד] אני... [עולה בקושי] ... עייף [נשאר בידיים מתוחות, מנסה להרוויח זמן]. מנוחה.”
“אה, ואני חשבתי שאתה רוצה לגמור קודם.” היא שוב מחייכת בהתנשאות, ומתיישבת על הכסא, כדי לראות את ראשי מתרומם ובעיקר את עיניי הסובלות-מתחננות. “כן... [יורד בזרועות רועדות]... גם, אבל... [עולה במאמץ אדיר]” “תפסיק לשחק אותה; נותרו לך עוד 10. תסתכל עלי כשאתה עושה אותם, ותשתוק מעכשיו.”
אחרי 10 שכיבות סמיכה שנדמו כגיהנום, באה איזושהי גאולה: “כל הכבוד!” היא מפרגנת, אפילו מנשקת את לחיי, וקוראת לי לבוא ולהתיישב לידה. סובל מצד אחד, אך בעיקר מרוצה שעמדתי במשימה, ומקווה לקבל פטור השבוע מלהתאפק מלגעת בעצמי, וכבר היא מפליאה במשימה חדשה: “ועכשיו, אונן וגמור.” “באמת?” אני פולט צווחה לאוויר. “כן. עכשיו או שנדחה את זה לשבוע הבא. קדימה, יש לי פגישה בבית-קפה עוד מעט.”
וכך, מותש, אני מנצל את רגעי החסד, אך גופי בקושי נענה לי: תנועות זרועי על איברי גסות וכבדות, וכף ידי קפואה וקשוחה. בראותה את סבלי היא פושטת רגל ונועצת את עקבי נעליה בירכי. עוזרת לי קלות להזדקר. “מהר,” היא מאיצה בי, אך הזרועות רועדות ומרגישות מנותקות מגופי. אני מזדקר מעט, אך לא מספיק. “יש בעיות? מרגיש אימפוטנט בכמה מישורים?” היא צוחקת עליי, מלחששת מילים מחלישות פעם משמאל, ופעם מימין. אני מתמסר לחולשה, נשכב לצדה, קודח ומתנשף בכבדות. “צריך עזרה?” היא שואלת בקול מתבכיין, ורגע לפני שעצמתי את עיניי, נדמה לי שראיתי אותה מפשילה שרוולים וחצאית.