הבוקר שלי נפתח בבית קפה חביב בלב ת"א, אור ואני בשיחת בנות.
"תגידי, אני אשה מפחידה?" אני שואלת, "אני האשה הכי קלה שאני מכירה".
אני רואה שהיא מתאפקת לא להתפקע מצחוק.
"את? קשה? מה פתאם ממוש, את סמל הרכות. רק נבוט בראש יותר רך ממך".
הייתי כנראה במצב רוח טוב במיוחד, אחרת לא הייתי מתגלגלת מצחוק מהשיחה הזאת שהלכה והתפתחה לה בכיוונים שלא ממש היו מרגיעים אותי בימים אחרים (מסקנות ביניים: אני קשה-מפחידה-אשה של שחור-לבן, מפונקת, בוחנת בלי סוף, ניחנת באגו מפותח וכו' אבל יש לי אי אלו תכונות חיוביות שאיך שהוא ביום טוב מאזנות אל כל הרע הזה). צחקתי כי אין מה לעשות - לראות את עצמך מבחוץ יכול להיות מאד מאד משעשע או מאד עצוב. העדפתי את אופציה א'.
מבית הקפה המשכתי לעבודה. שעה של עבודה מאומצת ואז המנהל שעובד מולי הזמין אותי לארוחת צהריים בנמל. התנתקות כזאת באמצע היום, מים, אוויר, אוכל מעולה וגברים חטובים רצים בבגדי ים קטנטנים ממש ממש מול העיניים הלא-מיניות בעליל שלי. קשקשנו על כל דבר אפשרי, עבודה, גברים-נשים וכל השאר. היה שמח, חברי וקרוב ומלא שמחה. ועכשיו, אחרי שהתאמצתי כל כך היום, הגיע הזמן לחזור הביתה. אחחח איזה יום... קשה קשה:)
לפני 17 שנים. 14 ביוני 2006 בשעה 11:50
