בשבוע שעבר רציתי לשכב על הכביש ושידרסו אותי ולהיעלם. ביום ראשון אמרתי לו שאני לא רוצה להיות. שכל בוקר אני מצטערת לגלות שהתעוררתי. הוא הסתכל עליי במבט מתוסכל ומיואש וישר אמרתי לו שאני יודעת שזו בריחה, אבל למי אני יכולה להגיד את זה אם לא לו? ובכיתי ובכיתי כל הטיפול מההתחלה ועד הסוף. אתמול, כשהייתי בשבעה, בכיתי ובכיתי והכאב עליי, עלינו התערבב עם הכאב על החבר האהוב שנקטף בגיל 34 בשל מחלת הסרטן הארורה. איזו טרגדיה. איזה אובדן. איזה חרא החיים האלה. והיום אני חושבת שוב ושוב שבא לי לתקוע סכין בלב. (הלב הארור הזה). נזכרת ב״נסיכה הקסומה״. אבל היום לא אמרתי לו את זה. דיברנו על הקונפליקט הנורא שלא מרפה, שלא עוזב, שלא נפתר, שמכאיב ומכאיב. היום ביקשתי ואפילו התחננתי שיציל אותי.
וקבענו להיפגש ביום חמישי. שלוש פעמים בשבוע אצל הפסיכולוג. אני שוברת כאן שיא כלשהו? והוא ביקש שלא אדבר עם אף אחד יומיים. רק עם עצמי. אז אני נכנסת להתנתקות רגשית מהעולם.