אני מלאה בו. וממנו. זה מה שעושה אהבה אני מניחה. מה שיותר מדהים זה שאחרי חצי מיליון עשורים בעולם הזה אני מגלה שהמילה גמישות היא לא מילה גסה (למרות חיבתי העזה למילים גסות..:)). והיכולת להתאים את המציאות לצרכים שלנו לפעמים מצליחה להיות מפעימה. ואני מוצאת את עצמי בוהה במבט מזוגג בשנים של ניסיון להתאים את הצרכים שלנו למציאות עולים בעשן שמיתמר גבוה גבוה. ובעיניי, זה מראה מרהיב.
***
חברה חכמה אמרה לי לפני כמה ימים תני לזה לשקוע. תני למוח שלך לעבד את מה שבחרת לעשות. את שאר הירקות איחסנתי בקופסא והנחתי אותה במקום רחוק. כי ככה רציתי. השארתי לעצמי את מה שגורם לבטן שלי לנשום לבד. לפעום בקצב משל עצמה. מצחיק שאני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה הנעימה הזאת. אנחנו סאקרים של נעים. נהנתניים באופן בלתי מתפשר. ואלו השאריות מאותו היום. סוג של אושר שאי אפשר להסביר במילים. כזה שממלא. אני מניחה שחלקינו יקראו לזה אהבה.
***
השליטה הפכה חלק אינטגרלי ממני. וכל רגש חיובי נכנס ישירות למשוואה בה היכולת שלי לבטא אותו שווה כאב. מה שיפה בעיניי בכל הדבר השלם הזה שהכאב אינו מוכרח להיות פיזי. וסימנים של שייכות עבורי הם לפעמים גם לב מדמם. מה שגורם לסולם הריגוש לטוס כלפי מעלה ונותן לי את האפשרות לנשום אויר טרי זו הידיעה המאד ברורה שתחתיי נמצא אותו אחד שיודע לנשום מכפות הרגליים שלי בדיוק כמו שסימנים עבורו הן סימן לחיים. וכל שריטה או פס מדמם הם להרגיש אותי חזק יותר. אתם חושבים שקוראים לזה אהבה? אני כן.
***
אנשים שגדלים להיות חזקים באופיים - עוברים כברת דרך לא קטנה כדי להיות במקום המשכר הזה - מקום של כוח. עוצמה מול אחרים ויכולת להיות דומיננטים היא תחושה ממכרת. אני מכירה לא מעט כאלה. ואז מגיע ה"משהו" הלא מוכר. פתאום יש מישהי שיכולה עליהם, מנטלית. משם הדרך לפיזיות היא קצרה. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש במקום הזה - זה כמה משכרת תחושת היכולת להיות שם. לקחת לתוכי את אותו אחד שמודע לעצמו, למקום הכל כך טוב וסו קולד מספק שלו. לכוח שלו מול כולם - ולגרום לו להבין ששליטה לא נוגעת במקומות רעים. שליטה בבסיסה היא משהו נקי. היא משחררת. היא מלטפת. היא מכאיבה ומחבקת באותה שנייה של נשימה עמוקה. היא חופרת במקומות בהם שום דבר אחר לא יכול לגעת. כי רק במקום של חופש מוחלט - אפשר לצמוח. אני קוראת לזה אהבה. סו מי :)
***
וזה כמו הוריקן. תכתבי על טבע היא אמרה לי. על איך זה בא בלי שום התראה. וזה מתחיל להסתחרר סביב עצמו. הטורנדו. ואין שבויים בדרך שלו. כי זה בולע הכל. וזה נע על מיליון קמש. ורק ממשיך לגדול. וזה עצום ושואב. וזה מסתובב בלי הכרה. וזה רעש נוראי. וזה מעלה את כל מה שסביבו לתוך מערבולת אחת גדולה. ובפנים, בפנים יש שקט. יש דממה של שלווה. והשלווה הזאת מושפעת מכל מה שנלקח בחוץ. מכל מה שעכשיו פצוע ומדמם. וזו לא השוואה. זו רק תמונה.
