לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 5 שנים. חמישי, 15 במאי 2014, בשעה 17:21

 

לפני כך וכך שנים, בארץ רחוקה רחוקה, באחד החדרים אפופי-העשן, שקירותיהם מתקלפים, והרהיטים המעטים העומדים בהם רעועים, אמר בפסקנות איש צעיר, בעל רעמת שיער נכבדת, אף נשרי, מחודד ומנומש, ועיניים כחולות מאוד:

"בחורה שהולכת עם המקומיים פה - יותר גרועה מזונה של ערבים בארץ".

"לגמרי" אישר חברו והעביר אליי סיגריה מגולגלת. "גועל-נפש". 

"הם באמת דומים לערבים, המקומיים" עיווה פניו בסלידה. "ברברים, חיות..."

צחקה האישה צהובת-השיער שישבה על המיטה, צחקו יתר הנוכחים צחוק גדול, ואני ישבתי שם, ביניהם, שכניי לאכסניה בה התגוררנו, כולם תוצרת ישראל, בני מושבים וקיבוצים, "מלח הארץ", כפי שהם אוהבים לכנות את עצמם, הינהנתי בראשי קלות, הוספתי חיוך קטן למקהלת החיוכים ולעצמי אמרתי: אני חייבת למצוא גבר מקומי. גבר עם עור כהה ועיניים שחורות כמעט, שילמד אותי על אנושיות אחרת. חייבת להיות אנושיות אחרת. אני רוצה להרגיש את הארץ המופלאה הזו שבה אני נמצאת, העצומה, העתיקה, מלאת המיסתורין, שהיא גם נאצלת וגם טרופת דעת - דרך הבשר, דרך הנשמה.

היה רגע של שתיקה.

"מה איתך" פנה אליי אותו בחור, ששמו היה עידו, בטון של מנהיג, ועיניו נודדות ובוחנות, תוך כדי, את בגדיי וגיזרתי. "עוד לא יצא לנו להכיר. ספרי לנו עלייך".

"אני רגילה" אמרתי, "הכי רגילה".

"הכי טוב" השיב באותה פסקנות בה דיבר קודם לכן ונתן בי מבט אוהד, כמי שמאשר במבטו את היותי חלק מהקבוצה. צחקתי בלבביות. הוא היה כל כך מכוער בעיניי. יהיר, רע וטיפש. אין שילוב גרוע מזה, חשבתי, אין.

עוד באותו השבוע הכרתי את Ravy. רווי, הו, רווי. רווי, המרבה לצחוק ולחייך ולקרוץ, בן למשפחת סוחרים אמידה, שנולד באותה עיירה מדברית שבלבה שוכן אגם קסום, אשר היה, אמנם, ממולח למדי ופתיין-תיירות מדופלם, אולם לא איבד מידה של תום, והוא לוקח אותי יד ביד, בביטחון, בין סמטאות ומעברים צרים, לאורך גשרים, מתחת לקשתות, אומר שלום לזה ולהוא, מגיש לי פרי עז גוון, שלא ראיתי מימיי, ומספר לי, תוך כדי, על מנהגי בני המקום, אורחות חייהם, ההיסטוריה שלהם ואמונותיהם, איך שיווה, עוטה הנחשים, הציל את העולם כשבלע ים של רעל, וכיצד שמט בראהמה פרח לוטוס במהלך קרב עם שד נורא, ובכך יצר את האגם הקדוש שאת רואה כאן מול עינייך, הוא מספר בחיוך ועיניו נוצצות, ואין להבין ממנו אם הוא מתכוון לכך ברצינות או לא, ובאותה נשימה מוסיף כי בכל ערב, עם שקיעת החמה, נערך טקס פוג'ה על גדת האגם, תבואי, את יודעת - הוא אומר ומנשק את צווארי על גגו של אחד המקדשים הנטושים, בני מאות שנים, כשלרגלינו שברי צלמים וצמחיה שגדלה פרא, באין מפריע - כאן אנחנו לא אוכלים בשר, ולא ביצים, ולא דגים, ואת כל החיים על פני האדמה, גם הזעירים ביותר, אנחנו מכבדים, בלי שמץ של אלימות, את כל כך יפה, Your silky hair, מאיזה עולם אגדי הגעת, לוחש לי ומתבונן בי כאילו הייתי איזו פארוואטי או ראדהה או אלה מיתית אחרת, ואני מסמיקה וגונחת, גונחת עמוקות. 

שלושה שבועות הייתי שם, בעיירה הזו, ולמרות שהכרתי גם אחרים, לא מעט אחרים, אף אחד לא ריגש אותי כמותו. לבי פירפר. הוא היה שונה, שונה בתכלית. ואת השונה אני אוהבת. נפגשנו מדי יום. לילה אחד, בעודי יושבת במרפסת המשותפת באכסניה, עם אותה חבורה שגם הם יצאו מחדרם להביט בכוכבים, הגיע רווי לבקרני. אני מציגה אותו בפניהם: עידו, איתמר, שחר - תכירו, זה רווי, רווי, תכיר. כולם שותקים ומביטים בו בהשתוממות ובפליאה, כאילו נחת זה הרגע חוצן מכוכב אחר וביקש להצטרף, ואני רואה בבירור כיצד הבעת פניו משתנה בתגובה, תחילה, באופן כמעט בלתי מורגש, הופכת נבוכה, לא רק כי הוא נמצא בסביבת אנשים חדשים, אלא מבוכה עתיקה יותר, ששורשיה בהבדלים בין תרבויות שונות ובהיסטוריה שלמה ומורכבת של דיכוי וקולוניאליזם ומה לא, ומיד אחר כך, כמי שאומן היטב, מתבצרות פניו במן גאווה. קמתי והצטרפתי אליו, אך לפני כן התכופפתי לאותו עידו – אשר נשען אחורנית כמו טווס, כאילו שהמקום שייך לו, כמו הייתה לו בעלות של אדונים עליו ועל יושביו, עם רגל אחת מונפת באוויר, מונחת על מסעד הכיסא -  ובהחלטה של רגע לחשתי לו באוזן, בעברית, "כי אני זונה של ערבים. יותר גרועה מזונה של ערבים".

אף פעם לא דיברתי כך, בבוטות כזו, לאף אדם. הופתעתי מעצמי.

באותם הימים אימצתי לי מנהג, לפתוח כל בוקר באחת המסעדות הצבעוניות, אשר מוקמה, בדומה למרבית העסקים, על אחד הגגות, סמוך לאגם. נהגתי לשבת מול שמיים בהירים, לכתוב הערות על החיים במחברת הקטנה שלי ולבהות בצורת העננים השטים ברקיע ובמופע זהרורי השמש המרצדים על פני המים, עם כוס גבוהה של באנג לאסי לצדי – יוגורט בתוספת חומר מערפל תודעה, או סיגריית אופיום, שגרמו לי לרחף שעות ארוכות. עד מהירה, ולמרות ששמרתי על חזות מאופקת, ריחפתי כל הזמן. בקומי, בשוכבי, בלכתי ובבואי, ובפעם אחת, בלתי נשכחת, בה עמדתי ערומה בחדר הרחצה, שפכתי על עצמי בתנועות איטיות מים חמים מדלי, באמצעות משפך קטן (דוש לא היה), והרגשתי עצמי באקסטזה, בהנאה עצומה, כמי שלכל הפחות מתרחצת על שפת הנילוס, עם תכשיטי זהב, משרתים וקני סוף שורקים מסביב, ולא בקיטון דל. באחד הימים, נבהלתי מעצמי: איך חלפו למעלה מעשר שעות של שוטטות בחוץ, בין אנשים ומקומות, ולא הרגשתי? איפה הייתי? מה עשיתי? איך חלף הזמן?! חשתי התרוממות רוח של ממש, אך לא הצלחתי להיזכר במעלליי באותו יום, הכל נראה רחוק, אמיתי למחצה, תמונה כללית נטולת פרטים. משהו מוזר מאוד קורה לתודעה שלי, חשבתי, אני מאבדת אחיזה במציאות, כמו עפיפון המתעופף בלי חוט, בלי יד מכוונת. אני חייבת לנסוע מכאן, בהקדם האפשרי. לפני שאשתגע ואאבד את זה לגמרי.

הזדרזתי והזמנתי מקום באוטובוס שנסע רחוק, עם אותה בלונדינית שצחקה, אשר גיליתי, בינתיים, ששמה מיקה, והיא צוחקת הרבה, צחוק מתגלגל ורם, לא מצטנע ולא מתנצל, והיא חופשיה, נהנתנית ונטולת עכבות, והכי חשוב – לא רגשנית ולא מרוכזת בעצמה עד לזרא - בצורה שמאוד מרשימה אותי, אשר כמעט ולא ניתן למצוא אצל נשים. אנחנו מדברות על כתיבה ועל שירה עברית. ביומן שלה היא משלבת המלצות להמשך המסע, קטעי שיחה ובין השאר, ציטוטים שלי - אפילו באמצע שיחה, אומרת לי, חכי רגע, אל תזוזי, את זה אני רושמת, את כזו מצחיקה, ג'יין.

"אם אנחנו נוסעות ביחד מחר בבוקר, את חייבת לשכב עם מישהו לפני" אמרתי לה מבודחת, מול שתי כוסות קפה קר, "שלא תטרידי אותי מינית. אנחנו נוסעות למקום מבודד, אחרי הכל."

"לשכב? עם מי?" שאלה, משועשעת.

"לא יודעת. איתו, למשל" הצבעתי על אחד הבחורים הישראליים, שנקלע לשדה הראיה שלי, ואילו היא בחנה את צדודיתו במשך כמה רגעים, ואז קמה וצעדה לעברו, החליפה איתו כמה מילים, חזרה אליי ואמרה: "הערב. ראי את העניין כמנוי וגמור". עברית יפה יש לה, חשבתי.

בבבוקר למחרת, מיקה ואני ממתינות בתחנת אוטובוס נידחת, עם תיקים כבדים על הגב, ואיתנו עוד עשרות נוסעים הנושאים מזוודות, סלים מהם מציצים אשכולות בננות ותפוזים וילדים בתוך שמיכות מלופפות, ואני מתבוננת בשקט וקצת בצער באופק המאובק, לכיוון העיירה. כשהאוטובוס כבר מתניע ונראה מוכן לתזוזה, מגיח מקו האופק, כמו בסרט הודי, אופנוע, ועל האופנוע רוכב רווי. הוא נסער, אוחז בידיי ומבקש ממני לא ללכת. אני מחבקת אותו ואומרת שאני חייבת ללכת, האוטובוס, הוא כבר יוצא, אתה מבין, ואני כאן בשביל לטייל. "את לא חייבת כלום, ג'יין!", מרים פתאום את הקול, בצעקה של ממש, ואז מנמיך אותו, באחת, "את יכולה להישאר כאן, איתי. יהיה לך כל מה שאת צריכה, כל מה שתרצי. תחיי כאן כמו נסיכה", הוא אומר באנגלית רצוצה. רוח מדברית חמה מסיעה עמה עלים יבשים ובינתיים עיניו השחורות-כמעט רושפות בלהט אמיתי וכל כולו רגש. הוא יפה מאוד, ויפה הכאב שבפניו, ואני לוחצת את ידו לחיצה אחרונה, נפרדת מעליו ועולה לאוטובוס, אשר מתרחק מן המקום בעצלתיים ומותיר אחריו עננת אבק לבנה. מיקה ואני יושבות זו לצד זו. היא שואלת אותי מה רצה ממני הבחור על האופנוע ואני עונה: "כלום, כלום". אנחנו חולקות אוזניות, אוזניה אחת לי ואוזניה אחת לה, ומקשיבות למאיר אריאל שר בקולו הטוב והמוכר "קורא איים בזרם, מאת ארנסט המינגווי, תרגם את זה יפה אהרון אמיר...". אני מביטה בעורה השזוף ובתלתלי הזהב הנחים על כתפיה, מחייכת אליה וחושבת בלבי: הרפתקה חדשה, הגיע הזמן.

השמש בהתגלמותה - כמה שאת מדהימה ומעניינת
לפני 5 שנים
Mary Jane - תודה (:
שמחה שכך את קוראת אותי.
לפני 5 שנים
פייה{O} - פושקר :)
מי יודע, אולי שתינו באנג לאסי באותו הגג...
התגעגעתי }{
לפני 5 שנים
Mary Jane -
}{
לפני 5 שנים
CanU - אחחח פושקר:).

לפני 5 שנים
Mary Jane - הו, שנים...קיבלת רשות להיאנח כאן בבלוג?
(;
לפני 5 שנים
אלימלך - מה יהיה מרי ג'יין, את משאירה חללים בכל מקום שאת דורכת בו :)
לפני 5 שנים
אדון שפחון​(נשלט) - אני רוצה לפגוש אותך פתאום במקרה... : )
לפני 5 שנים
חֵפֶץ - יפה.
לפני 5 שנים
Aצועני​(אחר) - אח באנג לאסי
פייה מאיפה הרוע הזה))))
לפני 5 שנים
Ana Goge - את כותבת יפה על הרפתקאות. כתבת יומן מסע בעצמך, או שזה הכל צף מזכרונות עבר?
מדוע לחשת את מה שלחשת בעברית לעידו? האם הייתה זו תוכחה? את חושבת שהבוטות היתה נדרשת כדי להמחיש לו שהוא אדיוט? את חושבת שהוא הבין? ועוד מלא שאלות, זה היה יפה :) תודה.
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י