ללא מילים

דמויות:

את/היא
מנשה מנקה (שתי המילים במלעיל)
ארבָּני

תמונה 1

[את/היא וארבני שרועים חבוקים במיטה. מנשה מנקה שרוע תחת המיטה בלבוש שחור אלגנט. נעליו השחורות-מבריקות מבצבצות מקצה המיטה]

את/היא: "כן, כן, נקה טוב מתחת למיטה."

מנשה מנקה: "כן גבירתי. מנקה, מנקה. כבר אין מה לנקות."

את/היא: "כן, כן, ארבני, תמשיך מתוק שלי" [ארבני מפנק בלשונו ושתי אצבעותיו, ומנשה מנקה מתחיל לדפוק את ראשו בתחתית המיטה מלמטה, בייאוש]

[אחרי דקה]

מנשה/מנקה: "אני מתחנן... לא יכול יותר להיות כל-כך קרוב לתחת, כאן מתחת, ורק לשמוע אתכם נהנים!"

את/היא: "טוב, תוציא ראש, מנשה מנקה. תנוח קצת."

[מוציא ראש מצד המיטה]

את/היא: "ארבני, בוא" [מסובבת את ארבני בעזרת הזין ב-90 מעלות שמאלה, כך שראשו בכיוון צד המיטה. נעמדת על 6 מעל ארבני, כשמבטה ננעץ במנשה מנקה ששרוע על הרצפה תחתיהם]

את/היא: "נו, מעכשיו גם תראה."

מנשה מנקה: "כן, כן. תודה."

את/היא: "סיימת לנקות, אני מקווה."

מנשה מנקה:"כן-כן."

[את/היא מנועעת ידיה במהירות ומתבוננת בארבני, גונח מהנאה.]

את/היא: "תסתכל טוב לתוך עיניי, מנשה-מנקה:" [אומרת, משתמשת בידה הימנית כדי להבליע בדיוק רב את הזין של ארבני בתוכה, גונחת קלות לאור קלות ההחלקה פנימה.]

מנשה מנקה: "אוי זה כל-כך יפה, גבירתי, למרות שאני לא ממש רואה מה שאת עושה לו."

את/היא: [מהנהנת בראשה] "ששש...." [נהנית ממעל, יוצאת ונכנסת, מוציאה ומכניסה, ותוך כדי הנאה, שואלת את עצמך/עצמה איך זה יכול להיות שארבני מחזיק מעמד כבר יותר מדקה? זה בוודאי המחזאי שנתן לו כוחות-על כנראה (אולי זה המחזאי בעצמו שמזיין את השכל טוב כל-כך)... בינתיים, מנשה מנקה כל-כל מתחרמן מעינייך/עיניה המסוממות, עד שידו המאוננת מתחת למיטה נשמעת דופקת בדיקט שבתחתית המיטה.]

את/היא: "אוי, כן"

ארבני: "אוי, לא! אוי, לא... אני עומד ל... אני לא עומד ב..."

מנשה מנקה: "אוי כן! אוי כן!"

את/היא: [צוחקת] " אוי כן? אוי לא? שיגעתם אותי. אמרתי שקט!
כן, כן... אהה ארבני, עוד כמה... ואני ... אהה... אני גם... גו... גע... גע... אהההההה!!!!
[כל החדר רועד, המיטה גם; מנשה מנקה קופא במקומו נדהם, וארבני נזכר קצת אחרייך/אחריה:]

ארבני: [לבטא בקצרה, בלי לעשות מזה סיפור:] "אה! אה! אה!"

את/היא: "עוד ארבני, מלא אותי ככל שתוכל..."

ארבני: [מתאמץ בשארית כוחותיו] "אה! אה! די... נגמר. תודה. [נאנח ומתנשף]"

[את/היא מותירה את ארבני הלום-קרב על הגב, יוצאת וידך/ידה מכסה על איברך, מתקרבת אל צד המיטה ומתיישבת שם ברגליים פשוקות, כשהירכיים מחוץ למיטה. את/היא מביטה מטה, אל ראשו של מנשה מנקה.]

את/היא: "מוכן?"

מנשה מנקה: "מה? מוכן למה?"

את/היא: "כן כן, תגיד שוב מה, ותשאיר את ההברה האחרונה פתוחה."

מנשה מנקה: "מהההההה...?" [משאיר פיו פתוח לרווחה]

[את/היא מנזילה את תוצרי ארבני על-פני מנשה מנקה שמסיט את פניו לצדדים בניסיון למחוק את ההשפלה מפניו, צליל ה"מה" משתבש ומחרחר:]

מנשה מנקה: "[מ]הההה, אוי לא... גרררחקההה [נחנק קצת ומשתעל] לאא....!"

את/היא: [צוחקת] "אוי כן, אוי כן!"

ארבני: [ממשיך להיאנח ולהסדיר את נשימתו:] "אני אוהב אותך."

את/היא: "מנשה מנקה, את רוב החדר כבר ניקית; נשאר לך רק עוד קצת – מסביב לשפתיים." [צוחקת שוב ומרעידה את המיטה]

מנשה מנקה: "מה? אבל... לא סיכמנוּ שזה מה שיהיה [שפיך ניגר משפתיו תוך כדי הגיית ה"נוּ"] לא סיכמנו. אמרת שאנקה רק אבק!

[מסך יורד]

[את/היא וארבני חוזרים לשכב במרכז המיטה, מתחבקים, מתנשקים ברכות. את/היא חוזרת לצחוקה המתגלגל, המהדהד בחלל החדר וכמו משפיל את מנשה מנקה עוד. מנשה מנקה ממשיך לצווח, תוך שהוא רוקע לשווא ברגליו שבקצה המיטה. אחרי שהמסך ירד, תוך כדי חיאות-הכפיים, ארבני מוציא ראשו מבעד לוילון המסך שירד:]

ארבני: "זהו, נגמר. כמעט כולם מאושרים. מה אתם עוד יושבים? הביתה! קצת פרטיות גם אנחנו צריכים."

סוף