"את אוהבת לכתוב ואני אוהב לקרוא אותך" אני אומר כשאני מוציא את גלילי החבל מהתיק,
"חשבתי לשלב בין השניים", אני אומר וכולי חיוך, "שבי" אני מצביע על הכסא שמול מחשבך,
"תרגיל פשוט מלאך שלי" אני אומר והחיוך קורע את פני, כשאני מתחיל לקשור את ידך המקופלת אל עצמה, מלטף את אצבעותיך הנשזרות בשיערך.
"אני רוצה מאה מילים כתובות, מצידי שזה יהיה על הרגשות שלך אלי, על מה את חושבת, סיפור רומנטי, העתק של התנ"ך או מאה פעם את המילה'בן-זונה'."
עובר יד, ומביט בפרצוף החצי עצבני הזה שלך, המלא סימני שאלה כמו, איך אני אמורה להקליד כשכפות הידיים שלי קשורות ליד הראש?
זה זמן לעצור ולשבור התנגדויות, כך שאני מקרב את ראשי לראשך, רוכן ומחבק, חופן לי ציץ מציץ ומקסים, מלטף את גופך הנוקשה אל מצב מקבל, רך ורטוב, אני שולח אצבע ומגלה שאכן רטוב, רטוב על מאוד.
"תשאלי איך אני הולכת להקליד, מאניק! זה בסדר" אני לוחש לאוזנך.
נאנקת, מעט קצרת נשימה את חוזרת על השאלה ומוסיפה לה ספק נשיקה ספק נשיכה לתנוך אוזני שממתין למילותיך כה קרוב לפיך.
אני מתיישר, מסיים את הקשירה של הטור הכפול לאורכם של ידיך המקופלות.
אני שולף מהכיס האחורי שני צופסטיקס, משחיל אותם כך שיצביעו ממרפקך כלפי מטה.
"הנה" עכשיו את יכולה להקליד.
אני עוזב אותך לשלך, למלחמה בתנועה הנדרשת כשאת מחפשת דרך נוחה להגיע אל המקלדת, עובד לי על המחשב בהנייד עד הזמן הזה שבו אני מתחיל שמוע אותך מקלידה בקצב קבוע, אני קורא לעברך "רוצה מים, אהובה?" את מהנננת לעברי ואני נגש למטבח. כשאני חוזר, אני מניח כוס עם קוביות קרח לצד המקלדת, מחבק אותך, חזק ומשקה אותך מבקבוק המים ישירות. מתיישר אני שולף שתי קוביות, וטומן קוביה אל מול כול פיטמה אהובה, עמוק בתוך החזייה.
"תמשיכי ותגידי תודה שזה לא ויברטור."
הקללות החנוקות שאת מחביאה מתחת לאף כשאני חוזר לספה כמעט גורמות לי לזקפה.
מעניין מה תכתבי :)
