שאלו אותי, אם יש לי מישהו קרוב שם, שזה כל כך מעסיק אותי המבצע הזה.
אז ככה.
לאחי יש שני בנים חיילים. לאחותי יש בן חייל. יש לי, לאחותי ולאחי, בנים, באותו גיל, שבהליכי גיוס מתקדמים, ליחידות מובחרות.
יש מקרה אחד שנחרת במוחי. כשהייתי במילואים, היה לי חבר שם, שפגע בו רכב פלשתינאי במחסום, ליד עזה, העיף אותו שלושים מטר באוויר. הוא חי. ומגיע לכל מפגשי היחידה שהיו. מגיע עם הוואן הזה של הנכים, מוריד אותו בכיסא גלגלים. הוא משותק לגמרי. כל פעם שאני רואה אותו, זה מחזיר אותי למקרה ההוא, שנטבע במוחי. אני רואה את התמונה שלו, בעיני, כל הזמן. כל פעם שיש אירוע בשטחים.
לא הייתי, לצערי, ב"יחידה". אבל הבן שלי ושל אחי הולכים לשם כנראה.
ועכשיו עם זה שהבן שלי עומד להתגייס, וכל האחיינים, צפה לי התמונה הזו של ההוא מהיחידה שלי. וכל גופי נעשה חידודין חידודין.
זה נעשה לי קרוב יותר, מה שקורה שם. ממש קרוב.
אויש
שיחזרו בשלום. זה יותר מדי כואב בלב.
באלוהים אמא, כמה שאני שונא את המלחמה.
לפני 17 שנים. 28 ביוני 2006 בשעה 23:42
