"אם הוא צריך להשתדל, זה לא מספיק טוב" אומר לי בטלפון גבר הזיפים שלי. והוא צודק. גייסו לי אותו ועוברים לי יותר מדי ימים בלי לנעוץ בו ציפורניים ולב. כמה ימים לפני בעוד ילד הכאפות שלי עושה טעות שעלתה לו ביום שלם של חבטות מהסוג האהוב עלי, הבנתי את עוצמות האושר שמקיפות אותנו בתוך "הבית" הזה שיצרנו לנו. הצד הנפשי של הסאדיזם שלי מקבל סיפוק מטורף מהיכולת להפוך את הבסיס שלו לאפס ואז ע"פ חוקים ידועים מראש לקבל תמיד את אותה תוצאה עד הרגע שאני מחליטה שמתחשק לי ממנו בסיס שהוא אחר ובכמה מילים להניח אותו בדיוק במקום בו אני רוצה. ואז לחלוק את הצד השני של אותו רגש עם אהוב מהצד שלי בדיוק ולדעת שאני אראה בו בדיוק את מה שהייתי רואה בי. תעצומות של סיפוק וחרמנות מהסוג השכלי. ולא רק.
כמה ימים לפני שהתחילו היירוטים עוד שכבנו פרקדן על מיטה אחת ענקית אני וגבר הזיפים שלי, וצפינו בפורנו מהסוג האהוב על שנינו. הוא מכין לי אוסף מרשים של מאסטרים שהופכים את המילה כאב כמו שאנחנו מכירים לבדיחה מהלכת. ואנחנו מסתכלים על מחטים באורך של זרוע ארוכה ועל כוס שמתהדק כי סגרו אותו עם אקדח סיכות ולתוך כל מה שנמצא לי בראש באותם רגעים מתווספת תחושת רוגע ואהבה עצומה לגבר הזה שהצליח להכניס לי לתוך החיים את המילה אדמה. ואז לנטוע בה היטב את כפות הרגליים שלי. ושאלוקים ישמור לי עליו היכן שהוא נמצא ברגעים אלה.
אז שתהיה לנו שבת רגועה וחסרת אזעקות. (לפחות מהסוג שלא מתריע על פיצוצים נכונים...)
