הכלב שלי צופי, כבר לא מצליח לקום. כבר חודש אני מנסה את כל עצות הוטרינר, אבל ללא הועיל. אין לו יותר איכות חיים במיל. אני צריך לקחת אותו לוטרינר ולהרדים אותו, אבל אני לא מצליח לאזור אומץ. היום החלטתי שזהו זה. אזרתי אומץ וצילצלתי לוטרינר בפעם המי יודע כמה. הוא יצא ויכול רק ב 21:15. עד שהכנתי את האוטו, נתתי לו משככי כאבים, הכנתי את עצמי והוטרינר לא בבית.
כבר כמה שנים טובות שלא בכיתי. הגיעו אלי מציאויות לא פשוטות. התמודדתי עם כולם. עם המקרה הזה אני מתקשה להתמודד. הדמעות זולגות להן מעצמן. אני פשוט ממרר בבכי.
צילצלתי לשני הילדים הגדולים שלי, הגדול לא ענה והבינוני אמר שהוא במסיבת הפתעה ליום הולדת של חברה טובה ולא יכול לבוא.
ציצלתי למהירה והיא הציעה לבוא. אמרה שאין שום סיבה שאעבור את זה לבד. אבל היא צריכה להכין ארוחת ערב לילדים ויכולה רק יותר מאוחר. לא תארתי לעצמי שזה לא יקרה קודם.
הנשמה שלי בוכה. 14 שנה היה איתנו.
הו מה מה מיה.
