יום שישי, צהריים ,שבת בלי הילדים. בלעדיהם ריק הבית. ישוב לי עם עצמי, מהרהר, בשקט. על סופ"ש עמוס שתיכננתי. על בכלל, על דרכי. על מה שהשגתי, ועל מה שלא. על מה שהיה, על שיהיה.
מוזר כזה.
בעלי הבית שלי, החליטו להעלות לי את שכר הדירה ב- 100$. החלטתי, והודעתי על עזיבה. 15/8 אני לא פה. צריך לחפש בית, צריך לעבור. אבל איכשהו, זו תהייה התחלה חדשה, ומרגיש, שלא רק בבית חדש. מרגיש, שסופסוף אני יוצא מצומת, שנכנסתי אליה מזמן. ישבתי לי בצומת הזו, כבר זמן רב מאד. הגיע הזמן. הקטליזטור החיצוני הזה, גורם לי לצאת.
יש תמיד חשש מאד גדול, מלהשאר בתוך צמתים. זה מקום כזה של חוסר וודאות, של בילבול. החלטתי כשנכנסתי לצומת, שאני לא אפחד להשאר בה. נשארתי, והרבה. עכשיו, נוצר מצב, שהתרגלתי לשבת בצומת, תחת עץ, קצת התאהבתי בעץ, קצת התאהבתי בצומת. פיזרתי לי את חפציי מתחת לעץ, אפילו תליתי ערסל.
פתאום קשה לי לצאת ממנה. האומץ הזה שלי, הכניס אותי קצת לאימפוטנציה צמתית מוגזמת. אוסף את מיטלטלי שפיזרתי מתחת לעץ, ונוסע לדרך חדשה. הגיע הזמן.
אני מרגיש, בכל רמח עצמותי ושסה גידי, שהדרך החדשה הזו, תביא לי המון טוב. ממש המון.
שיהיה לי בהצלחה.
לפני 17 שנים. 30 ביוני 2006 בשעה 8:24
