צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ירקרקות האופר

לפני 13 שנים. שלישי, 11 ביולי 2006, בשעה 20:36
הטירוף החדש שמחזיק את המוח שלי במצב של חוסר-עירנות מתמיד, בתוך הבלאגן החדש והצבעוני הזה שנוצר סביבי, הוא בעצם טירוף ישן. אני לא מצליח להוציא את הפוני מהראש.
זה לא מצחיק. אני יושב ומדבר עם אנשים. אבל אני לא מקשיב להם, לא מקשיב לעצמי. אני רואה כפות רגליים, אני רואה מישהי שמנסה להסיט את המשקל מרגל לרגל, עומדת על קצות האצבעות, מתרוממת, יורדת. לפעמים אני שומע אנחות. ככה, בלי לרצות לדמיין בכלל. אני אומר סליחה ומנסה לקום. אני מבין שזה לא רעיון טוב. אני ממשיך לשבת. אנשים ממשיכים לדבר. בראש שלי צצים כל מיני מוטות, שאפשר לשים מתחת. אני בוחן מקרוב משטחים שונים. מחוספסים. מחוספסים יותר. מישהי אומרת משהו מרגיז ואני תוהה כמה זמן היא תחזיק על פוני עץ שכזה. אני מגביה מוטות עץ על צירים כל היום בראש שלי. פלא שכואבות לי הידיים.


פוסט זה נכתב ללא ידיעת אפור וכנגד רצונו.
Lola' - פשוט אל תגביה , היא תיפול בסוף
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אה! פוסט! ואפילו לא פארשי!
יש!

מצחיק איך כשהיינו ילדים היינו משחקים בדברים כאלה מרצוננו החופשי. מדמיינים שזה סוס אמיתי, מסתכלים על העולם מגבוה ומתגברים על העובדה ש"זה כואב" פשוט כי זה היה מגניב.
ואז אנחנו גדלים, והעובדה ש"זה כואב" היא החלק המגניב.
העולם הזה מוזר.
לפני 13 שנים
סאנדיי​(נשלטת) - גררר....
לפני 13 שנים
kitiara - אפורי המסכן.

הוא לא יודע מה הוא מפסיד.
לפני 13 שנים
pinktonette​(נשלטת) - התמונה הזאת... מטרידה. כלומר הייתי מתלהבת ממנה מאוד אלמלא הגרסה הקיצונית הזאת לתספורת מסלול נחיתה שיוצרת רושם שיש לה רקמת צלקת מפחידה למדי בין הרגליים.
לפני 13 שנים
lOli - ואני לתומי חשבתי שאני מיוחדת...
אולי אלך לחפש נחמה אצל אפור.
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י