ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 4 שנים. חמישי, 8 בינואר 2015, בשעה 16:33

הוא פותח את הדלת. אני מניחה את התיק לפני שאנחנו מתחבקים, חזק, חיבוק שמחמם את כל הגוף, כולל הנפש.

"בושם חדש?" הוא שואל, עדיין בתוך החיבוק. "הוא נעים".

אני עושה פרצוף תמה אל העורף שלו, ולא משנה הוא לא יראה אותו. "אין לי בכלל בושם היום. אתה יודע שאני לא - " ואז אני נזכרת. בריח המתוק של פנים הירכיים שלה, שאופף אותי ומושך אותי הלאה, שאני שוקעת בתוכו לגמרי עד שריחות אחרים בולעים ומגרשים אותו. הירכיים שלה, שנצמדו לי לאוזניים, לצוואר, לשיער, והשאירו ממנה עליי. את הפנים שטפתי טוב, כמו תמיד, משאירה רק שמץ זעיר של ריח שאני מרגישה רק כשהרוח גורמת לו לזוז ממקום למקום מול הפנים שלי, אבל לא היה זמן למקלחת, אז לא שטפתי את האוזניים, לא את הצוואר, לא את השיער. אפילו לא חשבתי על זה, ואת הבושם לא הרגשתי. הוא ליווה אותי עד עכשיו, ורק עכשיו אני מרגישה אותו. רק כי הוא שאל.

"ממתי את משתמשת בבושם?" הוא עושה פרצוף תמה שאני כן רואה, עכשיו, כי המשכנו מתוך החיבוק הלאה.

"זה לא שלי", אני מחייכת וניגשת להוריד את המעיל, משאירה אצלו את שיירי החיבוק שלו, לוקחת איתי את שלי. "זה של חברה". אני מתיישבת על הספה. שני ספלים כבר מחכים שם, כמו תמיד אחרי שאני מודיעה לו שאני מגיעה.

המבט שלו תוהה, אבל הוא מתיישב ולוקח את השלט.

"תתייחס לזה כאל דרישת שלום", אני מחייכת ונשענת לאחור. הוא עושה פליי, והפרק החדש מתחיל.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י