אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים

לפני 9 שנים. 10 במרץ 2015 בשעה 19:38

חלף נצח עד ששובה חזר שוב ושחרר אותה מהתנוחה הכואבת.

היא קרסה על הרצפה, רועדת. היא החלה להרגיש את הגלים הראשונים של הקריז מתקרבים אל כפות רגליה. הידיעה מה הולך לבוא עכשיו שיתקה אותה מחרדה. הבטחון העצמי שהפגינה מולו היה רק קליפה דקיקה שנוצרה והתקיימה בזכות הסם וכשהשפעת המנה האחרונה שנטלה החלה להתפוגג, גם הקליפה נסדקה והחלה מתפוררת.

היא רצתה תמיד לחשוב על עצמה כאמיצה. כאחת שבזה לכאב וצוחקת לו ובאמת, בפני כאבים של הנפש היא ראתה עצמה כבר כמחוסנת. גם כאב פיזי שאחרים ניסו לגרום לה לא עורר בה פחד. אבל הכאב של ההשתוקקות אל הסם היה אחר. הוא בה מתוכה, כמו ערפל שאוסף בדרכו את כל המכאובים כולם, אלה שנקברו ואלה שנשכחו, אלה הנפשיים ואלה הפיזיים הוא מעלה אותם בדרכו מעלה, מלחשש בתוכה וכווה אותה מבפנים. אל מול הכאב הזה, לא היה לה שום סיכוי. לא היתה שום דרך להתמודד איתו מבלי להתרסק.

בזמן האחרון, התקפי הקריז נעשו כל כך קשים שהיא עשתה הכל, גם דברים שנמנעה מהם בעבר, כדי לא להגיע למצב בו יהיה חסר לה הסם. ועכשיו, היא ידעה, זה הולך להיות ההתקף הגרוע מכל והיא תקועה כאן ולא יכולה לעשות שום דבר.

היא ניסתה להתחנן אליו אבל הוא התרחק ממנה וחמק איכשהו עד שלא הרגישה בו עוד. היא קמה והסתובבה סביב עצמה כמשוגעת צועקת ומייללת בכעס ובכאב. אחר כך היא וזרקה את גופה שוב ושוב על הקירות אבל הקירות היו מרופדים והיא לא השפיעה עליהם במאומה. לבסוף נפלה על ברכיה ובכתה בשקט של ייאוש.

  מתישהו ידיה שוחררו וכך גם עיניה, אולם בהזיותיה לא היתה לכך משמעות. לאחר מכן, גם לא תזכור את הידיים שניגבו את פניה, ניקו את הקיא מגופה ומהרצפה, הרטיבו את שפתיה במים וניסו להרגיע את רעידותיה.

  לבטח היתה דרך יותר עדינה והדרגתית לגמול בחורה צעירה מהרואין אבל האיש ראה בסבל החזק, החד משמעי הזה, סוג של חבלי לידה. מישהי אחרת תוולד מתוך התהו הזה. מישהי שתהיה שלו בכל מובן. יציר מושלם של רצונו וצרכיו. הוא האמין שזו היתה הדרך היחידה בשבילה.    

 ----------  

כשפקחה את עיניה לבסוף במבע של צלילות, היא מצאה את עצמה מכורבלת כעובר על מזרון דק ועטופה בשמיכה.

במשך כמה רגעים היא ניסתה להזכר היכן היא וכיצד הגיעה לשם.

הניסיון הזה להזכר לא היה זר לה. זה כבר קרה כל כך הרבה פעמים בעבר: ההתעוררות הזו במקום לא מוכר כשהזכרון דומה לשמיכה מלאה קרעים.

לאט לאט היא הצליחה לשחזר את הרגעים האחרונים של הצלילות. היא זכרה שהרגישה שנאה כלפי מישהו, אבל לא היו לה פנים להתלות בהם, רק קול. והיא זכרה את הצורך הנואש ואת תחושת היאוש בעקבותיו וגם את הכאב הנורא.

עכשיו כבר לא היה כאב רק תחושת ריקנות חריפה. היא כנראה הצליחה לעבור התקף של קריז בשלום.

קתרין ניסתה להתבונן בעצמה. היא היתה עירומה ולא נקיה במיוחד אך גם לא מכוסה בטינופת כפי שבודאי היה קורה אם כל זה היה מתרחש ברחוב.

מה התרחש בעצם? היא שאלה את עצמה. היא לא הצליחה לזכור שום דבר ברור מעבר לבכי המיואש אלא רק תמונות מטושטשות של עצמה מקיאה, מרייירת, רועדת, מייחלת למות.

ידיה חשו בקולר מתכת על צווארה וצמידי מתכת על ידיה, גם הם הפיצו זכרון קלוש של כאב.

היא זכרה שלפני ההתקף, עיניה היו מכוסות וידיה קשורות. עכשיו היתה חופשייה ועיניה מגולות אך החדר לא גילה לה שום דבר על מקום המצאה. הוא היה קטן, מנורות עמומות דלקו במקום חבוי בין התקרה לקירות מאירות רק מעט ומשרות בחדר תחושה לא-מציאותית. אי אפשר היה לדעת מה השעה. לא היה סימן לדלת או חלון.

קתרין עצמה שוב עיניים ושקעה אל המזרון. היא כעסה על עצמה שהתעוררה, היה עדיף לו ישנה לנצח. החדר הקטן והסגור לבטח לא מבשר טובות בשבילה.

היא ניסתה לשקוע שוב אל תוך שינה של שכחה אבל פיה היה יבש מאוד והיא היתה חייבת להשתין. במאמץ עצום פקחה שוב את העיניים והתרוממה בכבדות על מרפק אחד. לידה, ברוב התחשבות, עמד בקבוק קטן של מים מינרליים, לידו סיר של תינוקות ומגבת קטנה.

"הוא ממש חשב על הכל" קתרין מלמלה לעצמה בזעף. היא תפסה את הבקבוק ונאבקה לפתוח את הפקק.

ידיה כמעט לא צייתו לה מרוב חולשה אבל היא הצליחה לבסוף וגמעה את המים בשקיקה.

היא השתמשה גם בסיר ובמגבת ביודעה באיזשהו מקום במוחה שמישהו אולי מתבונן בה.

שיסתכל, היא חשבה לעצמה. בעייתו. זה בטח לא מחזה משובב במיוחד.

על ארבע, כיון שלא היה לה כוח לעמוד, היא דחפה בזהירות את הסיר אל הקיר הנגדי. לשתן היה ריח עז ולא נעים והיא חשה צורך בלתי נשלט להתרחק ממנו.

לבסוף חזרה אל המזרון מותשת ונרדמה שוב כמעט מיד.  

 

כשהתעוררה שוב, היה זה אל בוהק לא נעים, מסנוור שהכאיב לעיניה.

בתנועה אינסטנקטיבית הרימה ידה אל עיניה וניסתה לפקוח אותן כדי לגלות את מקור הזוהר המסנוור.

היא ראתה דמות עומדת מעליה. וכשעיניה חדלו למצמץ והתרגלו אל האור היא שמה לב שלדמות היו מכנסיים מגוהצים ונעליים שנראו יקרות.

הזוהר המסנוור, כך נדמה, הגיע מהמנורות החבויות שבקיר שהאירו הפעם את החדר באור יום.

קתרין התנשמה.

שובה עמד מולה

ואם רק תצליח להתרומם, תוכל סוף סוף לראות את פניו.

קתרין​(נשלטת) - תודה סירופ!
המחמאה שלך נפלאה :)
לפני 9 שנים
Tainted​(לא בעסק) - כן, כן, כן.

קראתי את שלושתם במכה, מחכה לבאים!
לפני 9 שנים
Blue eyed bender​(שולט) - נו....
זה עכשיו כמו לחכות לפרק הבא של משחקי הכס...

כתיבה מעולה !
לפני 9 שנים
קתרין​(נשלטת) - תודה לכם Taited וגורו של שקט.
אתם בהחלט נותנים לי מוטיבציה
(זו לא אמת מחמיאה כל כך לגלות כאן על עצמי אבל הפרגון הוא סוג של דלק בשבילי...
למרבה המזל, אני זקוקה רק לממש מעט ממנו :))
לפני 9 שנים
Whip​(שולט) - את כותבת נפלא. ותיאור ההשתוקקות לסם בגופה חזק.
אהבתי. המשיכי לכתוב! :)
לפני 9 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י