הבן שלי יצא לסופש מהצבא אחרי חמישה ימים תמימים של שירות בצבא. כל ערב יש לו שעת ת"ש להתקשר להורים, להתקלח, לשוחח עם חברים, לסדר כל מיני עניינים שלו בבסיס. הוא נלחם על כל רגע פנוי שיש לו. מבקש לצמצם את זמן השיחות שלו איתי ועם אמא שלו. אתם שואלים כל הזמן שאלות לאקוניות שברורה לכם התשובה עליהן. אני מבין שאתם רק רוצים לשמוע איך אני, אבל אין לי זמן. אני לא מספיק לעשות את מה שאני רוצה בשעה היקרה הזו.
לא פשוט כל העניין הזה בשבילי.
אני אחרי כל מה שעברתי, להיות שוב בתחילת הצבא, מפקדים מציקים, לחץ זמנים, חרא אוכל, חרא תנאים. קטן עלי. אבל הוא עוד לא מכיר את זה. עבורו זה שינוי של 180 מעלות של מה שהיה רגיל אליו. זה לא פשוט בשבילו. הוא חרד לקראת התקופה הזו. כשאני מסתכל על זה, אני אומר, תוריד ראש לשבועיים קשים ותשרוד את זה. השעון מתקתק וזה נגמר אוטוטו. אבל בשבילו זה נורא. חוסר הוודאות, לאן ללכת, מה לעשות, איך לנווט את עתידו. חוסר הפנאי, שגרת היום שהשתבשה לה נורא. במקום לשבת מול המחשב ולשחק, להפגש עם חברים, לילות לבנים. פתאום מציאות חדשה, מאיימת.
אני מבין את זה, אבל כאילו מה, עושים מה שצריך ועוברים את זה, הכי טוב שאפשר. אבל בשבילו זה עדיין לא ככה. הוא עוד לא נקלט במציאות החדשה הזו וברור ומובן שכך. הם היו עכשיו בטרום טירונות, לקראת גיבוש לסיירות שיהיה ממחר עד יום שלישי. הוא אפילו לא יודע אם הוא רוצה סיירות. מה שהוא החליט עם עצמו, זה שהוא יעשה את המיטב שלו בגיבוש ונראה מה יהיה.
גם הסופש הזה היה בלאגן לא מנוהל כראוי. יצא שלא ידעתי מתי הוא אצלי ומתי אצל גרושתי שתחייה. שנינו היינו רעבים לשהות שלו איתנו, להרגיש איך הוא. מה עובר עליו. אבל יש לו עניינים עם חברים, שעות פנאי שלו עם המחשב שלו במשחקים. לראות סרטונים, לקרוא כל מיני. בסוף יצא שהוא ישן מתי שלא התכוון לכך, במקום לבוא אלי אתמול, נרדם אצל גרושתי באמצע ארוחת ערב ונשאר לישון שם. איכשהו התגלגל למזלי הרב, שיש אוטובוס לבסיס שהוא צריך להגיע אליו ממש קרוב לבית שלי והוא בא לישון אצלי. אני תכף יוצא להביא אותו.
הוא מאמה מיה.
לא פשוט.
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
עלה בקצות אצבעותי לכתוב עברנו את ביבי, אבל איכשהו בדרך נס זה עדיין לא קרה.
נעבור גם את זה.
קוואבאנגה.
