הרבה שואלים אותי למה אני אוהבת שיבארי, מה אני מרגישה, מה זה עושה לי. קשה מאוד להסביר רגשות כי הם שונים בכל פעם ולא ניתנים לתאור או הגדרה. בכל זאת ניסיתי...
תסלחו אם יש שגיאות או משהו לא ברור... באמת השתדלתי לבדוק לפני....
הרגשות של הנקשרת
הקשירה בשבילי תמיד מתחילה מסמן שאלה. כי אני תמיד לא יודעת למה לצפות ולכן רק יושבת ומחכה כאילו בכלל לא נמצאת שם. אם אני לא מכירה את הקושר או לא מכירה אותו מספיק טוב ההרגשה ראשונה היא פחד. וגם אם זה מישהו מוכר או בן זוג אני כאילו שואלת אותו: מה יהיה היום? לא מעניין אותי מה יהיה מבחינת התנוחה או מה שהוא רוצה לקשור, מעניין אותי מה הוא מרגיש ומה אני ארגיש כתוצאה. כי אני יודעת שבהמשך ארגיש כל מה שהוא מרגיש, ואם הוא חושב על משהו, אם משהו מציק לו היום אני כמעט שומעת את זה. ואני כאילו נותנת לו ליפול לעולם שלי.
אבל אם לא להתעסק ברומנטיקה כאשר קשירה מתחילה וקשרים ראשונים נקשרים אני מרגישה סוג של רעידת אדמה פנימית. ואז אני מחפשת קושר ומגע שלו אבל לא באופן ישיר. אני עושה את זה בצורה מוסתרת, כי כאילו לא רוצה לגלות, שאני מעוניינת במה שהוא עושה. ותמיד יש איזה נקודה שממנה אני נרגעת. לפעמים זה מגע של היד שלו, לפעמים העברת החבל, לפעמים מבט, לפעמים תנועות שלו. לא יודעת למה זה חשוב לי איך הוא זז. כמו בריקוד מאוד קל להבין ולראות מיהו בן אדם כך גם בקשירה. הכול משפיע – קצב, הפסקות, התלבטויות, זרימה...
כאשר אני מדברת עם נקשרים אחרים ושואלת מה אתם מרגישים בדרך כלל הדבר הראשון שאומרים לי זה חוסר אונים. ותמיד אני משתדלת להבין איך זה ולא מצליחה. כי כשאני נקשרת אני מגיעה להרגשה של שלמות והתלהבות. אני מרגישה שאני פרח נדיר באיזה פלנטה ריקה, ואין כמוני, שאני הכי יפה בכל היקום, הכי נשית, הכי סקסית. אני באמת מרגישה מלכה בחבלים... אולי זה מצחיק... אבל זה לא אגו או הערצה עצמית. זאת יותר הרגשה של התפעלות ממה שקורה. ואם תגידו שאני מרוכזת רק בעצמי זה לא נכון. כי מאוד חשוב לי שקושר יצור לי "חלל" להרגשה הזאת. כי הוא מי ששם אותי במרכז היקום ואומר לי "כן", הוא מי שנותן לי רוגע והתפתחות ואז אני רק מרשה לקרות למה שקורה בלי שאני באמת עושה משהו.
שמתי לב שקשירות הכי טובות היו לי כאשר כעסתי או היה משהו שלא התאים לי: יום קשה, מקום לא נוח, בעיות במשפחה... ועוד הוא קושר אותי הדוק ולא מרחם אלי ובכלל נראה לי שלא איכפת לו מכלום. ואני מתחילה לחשוב שהוא חוצפן וסוטה, לכעוס, לקטר,לנסות להשתחרר או לשנות תנוחה. אולי באותם רגעים אני כמעט שונאת אותו. קשה להסביר איך מכל השליליות הזאת יוצאת הרגשה מדהימה. אולי זה כמו תסמונת סטוקהולם כאשר אסיר מתרגל לשבי, מזדהה עם האויב ונהנה בסוף ממצבו. מצד אחר אני מאוד נהנהת להתנגד בחבלים, להרגיש כאב, ואי נחות, להתרגל אליו ואז להשתחרר.
הרגשות של הקושרת
אני פטישיסטית אמיתית לחבלים וכשאני קושרת מאוד חשובה לי מגע עם חבל ובהתחלה אני לא מרגישה נקשר בכלל, אפילו בדרך כלל הוא מעצבן אותי כי הוא לא יושב נכון, ידיים שלו לא במקום, אני רואה שהוא מבולבל ומתבייש ואני מרגישה שאני יושבת מול איזה לגו שחלקים שלו מפוזרים על השטיח. וכשאני מתחילה לבנות את המגדל שלי אני עוד לא יודעת בדיוק מה יצא מזה. לכן אני מרוכזת יותר בחבל עצמו ואיך שהוא נוגע באצבעותי ככה הוא גם נוגע ונרגש בעור של הנקשר.
כשאני מתחילה לקשור אז בהתחלה אני כאילו מתאפסת. הכול נמחק ונעלם לי ממציאות. המחשבות עוצרות ונעלמות ורק אז אני מתחילה להרגיש את הנקשר. והרגשה הראשונה היא ריחוק. כי בהתחלה הוא רחוק ממני ובעזרת חבלים אני רוצה לקרב אותו, לתפוס, לסחוט, להחזיק לידי. ובשבילי זה צורה מוזרה להראות לו עד כמה הוא חשוב לי עכשיו, שהוא הכול בשבילי ואולי זה המסר שאני משדרת לו בעזרת התנוע. אני מתחילה להרגיש חום והופכת לסוג של תחנת כוח בחברת החשמל. ואנרגיה שלי לפעמים זורמת רגוע ואפילו מלטפת ולפעמים נותנת מכה כדי להעיר ולהוציא את הנקשר מהטראנס שלו.
ברור שלא עם כל אחד זה קורה. קשה להסביר איזה התאמה נפשית או פנימית צריכה להיות בין אנשים בלי שתנסו ותרגישו את זה פעם. אבל אני אוהבת להבין שאני מרשה לבן אדם להיות את מה שהוא באמת. וזה נורא יפה מבחינתי לראת גבר חזק ועדין במקביל או אישה שהופכת להיות נשית ומלאה כוח. אני נהנהת לראות הבאות פנים ותגובות ולהבין שבידיים שלי לא סוג של מריונטה קשורה ומטומטמת, שבידיים שלי עולם שלם...