את זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו, חמודה שלי? מה חשבת? את זוכרת את הפאב המחורבן הזה, עם הכסאות הדביקים והמוזיקה המעצבנת? את זוכרת את המבט הנבוך? בטח תהית לעצמך אם האיש הביישן שיושב לידך עכשיו הוא אותו האדם מהשיחות הארוכות שניהלתם לפני, זה שידע לקרוא אותך מבלי להכיר, זה שהיה כן איתך, ודרש את אותו הדבר? איך דמיינת אותי לפני שנפגשנו? איך זה היה כשהפנטזיה פגשה במציאות? מה חשבת שיקרה? שמבט אחד שלי יפיל אותך לברכיים? שאני אסחוף אותך במערבולת של התרגשות אסורה? וכשזה לא קרה? מתי קיבלת את ההחלטה ללכת עם זה? להרשות לעצמך לוותר ולהפתח, ופשוט ללכת עם זה? זה בטוח לא היה בזמן שהעברנו שיחה בטלה על "משחקי הכס" (הספרים יותר טובים!) או עבודה, מנסים להתגבר על המוזיקה המעצבנת, ולהשאיר את העיניים אחד על השניה. תחשבי על זה בשבילי, מתוקה שלי, מה היתה מילת הקסם שפתחה לך את הלב, ושבגללה עכשיו את נמצאת כאן? האם דמיינת את הכאב המתוק הזה כשהתיישבנו? כשהזמנו שתיה? כשהזמנתי חשבון? אולי לפני? האם הסתכלת עלי וחשבת לעצמך שהגבר מולך מסוגל להביא אותך למקומות כאלה, של פתיחות וקבלה, של מסירות ונתינה, של משמעות ושייכות? על מה חשבת יותר כשהסתכלת על הידיים שלי? על החיבוק שהן מבטיחות, או על הספאנקים שהן מחלקות? על הליטוף או על הסטירה? על הזין שנמצא בך עכשיו, או על החץ שנעוץ לך בלב מאז? ואיך את מרגישה עכשיו, כשאת למרגלות הספה עם הראש קבור עמוק? קיבלת את ההחלטה הנכונה? וכשהשוט מתחבר, גם אז ההחלטה נכונה? וכשאת מרגישה מושפלת, וכשאת בוכה? תהיי כנה, בובה שלי, כרגיל. אני מקשיב. איך הצלחת לראות את הפוטנציאל?
את כל כך חכמה, וכל כך אמיצה, ואת זה ידעתי עוד לפני שנפגשנו, כשהסברת ברהיטות ושלמות מה את רוצה ומה את צריכה. ואני כל כך שמח שקיבלת את ההחלטה הזו, ואני כל כך מאושר שאת מקבלת אותה בכל יום מחדש. גם בימים שקשה יותר, גם בימים שאנחנו משגעים אחד את השניה, את מלמדת אותי עליך ועלי. את עושה אותי אדם טוב יותר.
עכשיו תבלעי יפה.