שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Alatar

בין השורות
לפני 8 שנים. 8 ביולי 2015 בשעה 8:31

התנועה בדרך לעבודה איומה, כרגיל. רכבים נשרכים אחד אחרי השני, ולפעמים מישהו חושב שהוא יתקדם יותר מהר אם הוא יצפור. ברדיו מדברים על איזו שטות שאיזה פוליטיקאי אמר, והמוח שלי מסנן את המילים. מחליף תחנה. עוד דיבורים. אני חושב שהם מנסים להיות מצחיקים, אבל השילוב של השעה והתנועה מקשה עליהם את המשימה מאוד. מחליף תחנה. בגלגל"צ יש איזה שיר שנות השבעים, אבל המקצב השמח עם השעה והתנועה והצפירות מתחילים לי כאב ראש. מחליף תחנה. דני ליטני מדבר אלי מהרדיו. הוא מדבר, ואני מקשיב, באמת, אולי בפעם הראשונה. "למה את אף פעם לא שמחה? אין לך מנוחה, תמיד רוצה הכל בבת אחת". אני מקשיב, וחושב עליך. החלק הראשון לא נכון, את שמחה די הרבה, אבל את כן חסרת מנוחה, ולא יודעת להסביר באמת למה. וכמה פעמים דיברנו על סבלנות? כמה פעמים חזרתי בשבילך על המנטרה שלמדתי מהאחיינים שלי בגנון - "סבלנות לא קונים בשום חנות"?

 

"למה את נבהלת מכל שטות? פוחדת מטעות? תמיד את מוכרחה להיות בטוחה", ואני די בטוח שאמרתי לך את כל הדברים האלה בעצמי בהזדמנויות שונות. אני אוהב כשאת טועה. טעויות הן ההזדמנויות היחידות ללמוד, ואת לומדת כל כך טוב. טעויות הן גם ההזדמנויות לעונשים, ואני אוהב להיות יצירתי. אמרת לי פעם שזה עניין של ציפיות מעצמך בתור הכלבה שלי, וחייכתי, גם מהשימוש במילה כלבה וגם מצורת המחשבה הזו, שלא קל לבטא. הסברתי לך שמותר לא להיות בטוחים, שככה גדלים, וגם אם יש השלכות לטעויות, בדרך כלל שנינו נהנים מהן. ואז הגיע הפזמון, אותו אני מכיר בעל פה, והמילים לא באמת מתאימות, אבל בראש שלי הן משתנות מעצמן. "אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות, ותוכלי אז לבחור אם לצחוק או לבכות"? לא. אני נותן לך את עצמי, את כולי, ואת יכולה לבחור בכל יום אם ללכת או להשאר. "אני אדע לפחות שעשיתי הכל בשבילך"? מה זה "אדע לפחות"? מה זה הדיבור הלוזרי הזה? מדבר כאילו כבר נכשלת? לא, לא. אני יודע שאני עושה הכל בשבילך. בשבילנו.

 

ודני ממשיך. הבית השני כבר כמעט מאבד אותי. הוא מספר על ילדה דפוקה, אבודה, שלא הצליחה להתבלט, ושאיבדה את הראש. "סיפור נדוש", הוא קורא לזה. זו כל כך לא את, ילדה שלמה שלי, שיודעת בדיוק מי היא ומה היא רוצה. זו לא את, ילדה מתוקה שלי, שלא צריכה לנסות להתבלט, שיודעת בדיוק לאן היא הולכת, הוא לא מדבר עליך.

 

אבל דני לא מוותר, ועכשיו הוא מדבר בקול שלי, והגרון שלי קצת נחסם כשאני שומע כל מילה ומילה. "עכשיו את יכולה להיות שמחה, קחי לך מנוחה, אני איתך עובר את המסע. נסי לתת בי קצת יותר אמון, נמצא את הכיוון, הדרך ארוכה, ואת מלכה". לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב, ואני יודע מה אני אזמזם לך הלילה. השיר מסתיים לו, ואני מוצא את הטלפון הנייד. הפנים שלך מחייכות אלי כשאני מדליק אותו. אני מוצא את השיר הזה ביוטיוב, ומנגן אותו שוב. המשך הדרך לעבודה עובר הרבה יותר בקלות.

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י