הקולוסיאום הפרטי שלי

היא הייתה בת שמונה. היום הראשון של כיתה ג' כשקראו לה מכוערת. העבירו את שנינו לסוף הכיתה שיפסיקו להפציצ אותנו בכדורי רוק. מסדרונות בית הספר היו שדה קרב שבו מצאנו את עצמנו במיעוט, יום אחרי יום. היינו נשארים בפנים בהפסקה, כי בחוץ היה גרוע יותר. בחוץ היינו צריכים להתאמן בלברוח או ללמוד לעמוד במקום כמו פסלים כדי שלא יבחינו בנו. בכיתה ה' הדביקו לשולחן שלה שלט "זהירות, כלב". ועד היום, למרות בעל אוהב היא לא חושבת שהיא יפה. בגלל סימן לידה שמכסה כמעט חצי מפניה.ילדים היו אומרים שהיא נראית כמו תשובה לא נכונה שמישהו ניסה למחוק ולא ממש הצליח. והם לעולם לא יבינו שהיא מגדלת שני ילדים שעבורם ההגדרה של המילה "יופי" מתחילה במילה "אימא". כי הם רואים את הלב שלה לפני שהם רואים את העור שלה. כי היא לעולם לא הייתה פחות ממדהימה.

הוא היה ענף שבור שהרכיבו על עץ משפחה אחר. מאומץ. לא כי הוריו בחרו בכך ורצו עתיד שונה. הוא היה בן שלוש כשנהיה משקה מעורב של שליש נטישה ושני שליש טרגדיה. התחיל טיפול בכיתה ח'. האישיות שלו נבנתה מבדיקות ומכדורים. הוא חי את החיים כאילו העליות הן הרים והמורדות הן צוקים.80% נחשול אובדני של כדורים נגד דיכאון, ובגיל ההתבגרות קראו לו מקפיץ. אחוז קטן בגלל הכדורים ו99% בגלל האכזריות.הוא ניסה להתאבד בכיתה י' כשלילד אחר שעוד יכול היה ללכת לאבא ואימא הייתה את החוצפה לומר לו "תתגבר על זה" כאילו שדיכאון זה משהו שאפשר לרפא עם ערכת עזרה ראשונה. הוא יכול לתאר לך בפירוט איך השמים מתעקמים רגע לפני שהם מתמוטטים ונופלים. ולמרות צבא של חברים שרואה בו השראה הוא עדיין נשאר נושא שיחה בין אנשים שלא יכולים להבין שלפעמים להיות נטול כדורים זו בחירה שפחות קשורה להתמכרות וקשורה הרבה יותר לשפיות.

לא היינו הילדים היחידים שגדלו ככה, עד היום קוראים לילדים בשמות. נראה שלכל בית ספר או חברה יש מחסן נשק של שמות שמתעדכן כל שנה. וכשילד נשבר בבית ספר, וכשאף אחד מסביבו לא בוחר לשמוע, האם הם נשמעים? או שהם בסך הכל רעש רקע מתוך פסקול שחוזר על עצמו ואמר "ילדים יכולים להיות אכזריים". כל בית ספר היה אוהל של קרקס גדול כשהסדר בו כל אחד נטפל לחלש ממנו.מוזרויות כאלה ואחרות שנעו בין דיכאון לבדידות משחקים לבד ב"סובב את הכדור". מנסים לנשק את החלקים הפצועים בנו, בתקווה שיחלימו.

אבל בלילה, כשאחרים ישנו, המשכנו ללכת על החבל, להתאמן. כן. חלק מאיתנו נפלו ואני רוצה להגיד להם שכל זה, זה בסך הכל רסיסים. שאריות מהזמן שסופסופ נחליט לנפץ את כל מה שחשבנו שהיינו.

ואם אתה לא יכול לראות שום דבר יפה בעצמך, תשיג מראה גדולה יותר. תסתכל קרוב יותר. תביט לעוד שנייה. כי יש משהו בתוכך שנותן לך את הכוח להמשיך, כנגד כל מי שאומר לך להפסיק. בנית גבס מסביב ללב השבור שלך וכתבת עליו בעצמך:

"הם טעו".

כי אולי לא השתייכת לקבוצה או קליקה, אולי הם החליטו לבחור אותך אחרון בכדורסל או כל דבר אחר, אולי היית מביא סימני מכות ושיניים שבורות לשיעורים, אבל מעולם לא אמרת.

כי איך תוכל לעמוד איתן על האדמה שמתחתיך כשכל מי שסביבך רוצה לקבור אותך תחתיה?

אתה חייב להאמין שהם טעו.

הם חייבים להיות טועים. אחרת, למה אנחנו בכלל פה?

גדלנו לעודד את החלש כי אנחנו רואים בו את עצמנו. צמחנו מהשורש ששתול באמונה שאנחנו לא מה שכינו אותנו. אנחנו לא מכוניות נטושות שיושבות ריקות על איזה כביש. ואם בצרה כלשהיא אנחנו כן, אל תדאגו כי יצאנו להביא דלק.

אנחנו בוגרי הכיתה של "יצאנו מזה בחיים", ולא ההד העמום של הקולות הצועקים "מילים לא פוגעות".

ברור שכן.

מילים כן פוגעות.

אבל החיים שלנו תמיד ימשיכו להיות פעילות מאוזנת שקשורה הרבה פחות לכאב

והרבה יותר ליופי.

למדנו..

(תרגום של סרטון שעדיין מצמרר אותי )