בוקר. אני שוכב במיטה. מסתכל עליך מתלבשת לקראת עוד יום, ומחייך. נזכר בפעם הראשונה שראיתי אותך בוכה. את זוכרת את זה, חמודה?
זאת היתה הפגישה השניה שלנו. אחרי פגישה ראשונה, וונילית לחלוטין, באיזה פאב מחורבן, את הפגישה השניה קבענו בבית קפה ליד הדירה שלי. אני עדיין זוכר מה לבשת, איך נראית, ואיך הרחת. היה קל לראות שהשקעת בטיפוח - שיער זוהר, בגדים מתוקתקים, חושפניים רק במידה, בושם עדין, קרם גוף, מסיכת פנים, ואפשר היה לנחש שגם שעווה איפה שצריך. כבר שהתיישבנו התחלת לדחוף את השיחה לכיוון מאוד מסוים ("אני לא לובשת תחתונים"), וזה נמשך, למרות שיתוף פעולה מאוד חלקי מצידי, עד שסיימנו את הקפה ועוגת השוקולד, שם כמובן לא פספסת את ההזדמנות למשוך תשומת לב לשפתיים שלך, ולזייף צחקוק מבוייש כשציינתי את זה. המשכנו אחר כך אלי לדירה. מהרגע שנכנסנו לבניין כבר נמרחת עלי. במעלית הידיים שלך הרשו לעצמן חרויות, שהיום את כבר יודעת שלא ניתנות כל כך בקלות, וכשנכנסנו לדירה רצת פנימה והתחלת להתפשט עד שעצרתי אותך ב"עוד לא". אני עדיין זוכר את המבט הזה על הפרצוף שלך - קצת המום, קצת מבולבל, קצת נעלב. לקח לך שניה להתאושש, ועוד כמה כדי לרדת לברכיים, ולהתחיל ללכת עליהן לכיווני. נתתי לך, ושהגעת מספיק קרוב, הרמתי אותך מהשיער. "תעמדי כאן, ואל תזוזי". השארתי אותך עומדת שם בין הכניסה לסלון, וניגשתי לחדר השינה. על מה חשבת באותם הרגעים? לקח לי שתים-שלוש דקות לאסוף את הדברים שרציתי, וחזרתי אליך. לא זזת. "סימן טוב", אני זוכר שחשבתי בחיוך.
את לובשת עכשיו את החולצה, ורואה אותי מסתכל. את מכירה כבר את המבט הזה, נכון? את יכולה לנחש על מה אני חושב? החיוך הזה שלך ממיס אותי קצת, ואולי אני אספר לך על זה היום בערב. אולי גם נשחזר את זה.
איך לקחתי אותך לתוך הדירה והעמדתי אותך באחד הפתחים עם הגב אלי. כיסוי עיניים, הידיים נקשרו לפינות העליונות, והרגליים, בפישוק, לתחתונות. החגורה פגעה בך בלי אזהרה, והוציאה ממך צעקה קטנה ומופתעת. ההצלפה השניה באה מיד אחר כך. והשלישית, והרביעית, והחמישית. ועוד אחת אחרי כל מילה, בכל פעם יותר חזק. "למה. את. חושבת. שאת. כאן?". חיכיתי לתשובה, ושזו לא באה, חזרתי על השאלה, מדגיש כל מילה עם עוד הצלפה. "חשבתי על משחק טאקי סוער", ענית לי. הקיין הבהיר לך שזה לא הזמן להתחכמויות. אני חושב שבאותו רגע בטח נבהלת, ולא הבנת מה עשית ולמה מגיע לך. את מבינה עכשיו, חמודה? נתתי לך כמה שניות להתאושש מהקיין. את רעדת קצת וניסית להשתחרר ללא הצלחה, אז נתתי לך. ואז בחזרה לחגורה.
"למה. את. חושבת. שאת. כאן?".
"אני לא יודעת".
לא, אני לא אתן לך להתחמק כל כך בקלות. "למה. את. חושבת. חושבת. שאת. כאן?"
"אני לא יודעת. אני לא יודעת, אני אומרת לך!"
ושוב אותה השאלה, ואת כבר מתחילה להאבק באזיקים, לנסות להתחמק מהחגורה שמגיעה בלי רחמים, אבל ללא הצלחה.
"באתי לבדוק אם אנחנו מתאימים, כדי לראות אם אפשר לפתח את זה למשהו מעבר לשיחות שהיו לנו. כדי להזדיין איתך."
"סוף סוף התחלה של תשובה," אמרתי, "ואת. חושבת. שלנסות. לפתות. אותי. כמו. זונה. קטנה. זו. הדרך. להכיר?"
היה משעשע לראות אותך מנסה לצפות מאיפה תגיע ההצלפה הבאה ומתאכזבת בכל פעם מחדש כשאת נכשלת. "אני לא זונה".
הקיין שנחת לך על המכנסיים, מצמיד אותם יותר לשוקיים שלך, הבהיר שזו התשובה הלא נכונה. "מתוך השאלה הזו. את בוחרת. לזייף. העלבות. מהמילה. זונה?"
אני רואה שאת מחזיקה את עצמך כבר, אבל לא מוותרת. אני מקווה שזה מזכיר לך את השיחות הראשונות שלנו, את ההתעקשות שלי על פרטים ועל כנות. נראה שכן, כי את עונה בקול רועד קצת: "גם. אבל רציתי לשכב איתך. חשבתי שזה גם מה שאתה רוצה".
התקרבתי אליך, יד מלטפת בעדינות את החולצה שדבוקה לך לגב, מזיזה את השיער, מרגיעה את העור שמתחת למכנסיים הצמודים, ואמרתי בשקט: "למה שתחשבי שאני רוצה לשכב איתך?"
הרגשתי שמשהו מתחיל להסדק בך. "למה לא? היו לנו שיחות טובות, פגישות טובות, יש כימיה."
הצמדתי את היד בכוח למכנסיים שלך, מרגיש את החום בוקע ממך, מרגיש אותך מתחת. לא שיקרת כשאמרת שבאת בלי תחתונים. היד נתפסת בחיבור בין הרגליים, זזה בתנועות קלות והיד לוחצת יותר, מתהדקת. "אני שואל את השאלות. את חושבת שהייתי מבזבז את הזמן על שתי פגישות אם כל מה שרציתי היה לזיין אותך?"
השאלה מבלבלת אותך. אני מחזק את האחיזה, והתנועות נהיות גסות יותר. ואני מנסח מחדש: "את חושבת שאם כל מה שהייתי רוצה זה לזיין אותך, לא הייתי יכול לדלג על רוב השיחות שלנו, ולעשות את זה בסוף הפגישה הקודמת?"
"לא".
אני מתחיל לחלק ספאנקים קטנים לאזור הכוס שלך, שהולכים ומתגברים בעוצמה. "את שוב מנסה לשמור על הכבוד שלך במקום לענות בכנות. כמה כבוד את חושבת שיש לך עכשיו כשאת קשורה ככה, כמו חיה עקודה, חסרת הגנה, שכל מה שהיא יכולה לעשות זה קולות מאיימים? את באמת חושבת שלא הייתי יכול לזיין אותך אחרי הפגישה הראשונה שלנו?"
הסדק ממקודם התרחב, ואפשר היה לראות שבאמת קשה לך. המחשבות שזרמו לך לראש, חוסר היכולת לברוח, והמכות האלה לכוס שגרמו לך להרטיב למרות רצונך. "אולי". מכה נוספת לכוס. "כנראה". עוד מכה, יותר חזקה. "כן. הייתי שוכבת איתך גם אחרי הפגישה הראשונה".
את החיוך שהיה לי על הפנים לא היית יכולה לראות, אבל אולי יכולת לשמוע. היד שלי המשיכה לזוז בכח בין הרגליים שלך. אפשר היה להרגיש ולראות את הרטיבות מתפשטת במכנסיים שלך. התקרבתי אליך לראש, הורדתי את כיסוי העיניים, ואמרתי בשקט: "אז מה זה עושה אותך? נזירה חסודה?"
ויש נקודה כזו שבה ממש אפשר לשמוע איך שכבה אחת בחומת ההגנה שבנית סביבך קורסת. היא בדרך כלל מלווה בתחושה של ייאוש כללי, בחוסר אונים משתק, בהבנה שלא נשאר ממנה כלום, ובמחשבה מצמיתה על איך ממשיכים הלאה משם. היא יכולה לזעזע בן אדם בבכי איום, והיא יכולה להתבטא כלפי חוץ כדממה לא טבעית שמסתירה את גלי ההדף שקורים בפנים. אצלך זו היתה האפשרות השניה, רק הדמעות שהחלו לזלוג למרות נסיונותיך לימדו על המאבק שמתחולל אצלך בפנים. כשדיברת, הקול שלך היה יציב למרות הכל, והיה אפשר לשמוע בו עקשנות וגאווה. "לא. זה עושה אותי זונה. זה מה שאתה רוצה לשמוע?"
תפסתי לך בשיער, ומשכתי אותו אחורה בעדינות. "אז אני אחזור על השאלה ממקודם. וקחי לך כמה שניות לחשוב על זה. למה את חושבת שאת פה?", שחררתי את השיער ולקחתי כמה צעדים אחורה, לא יודע אם אצטרך את החגורה או את הקיין, או אולי משהו אחר. את עמדת שם, קשורה לארבע פינות, הראש שמוט, מושכת מידי פעם באף כדי לעצור את הדמעות שהמשיכו לרדת, מושפלת וגאה, עלובה וזקופה. כשענית, הקול שלך היה מרוחק, כאילו את לא רוצה לתת למילים לגעת בך. "אני מחפשת מישהו שידע להתמודד איתי. שידע להכיל אותי, ולא יבהל ממה שהוא מוצא. שיוכל לגעת בי במקומות שאני לא נותנת לאף אחד, ויתן לי לגעת לו באותם המקומות. מישהו שידע להשקיט את השדים ולספק את הצרכים. מישהו שלא ירצה לשלוט, אלא ירצה לשלוט בי."
והתשובה הזו השקיטה אותי. הורדתי את החגורה ואת הקיין, ושחררתי את הקשירות. כששחררתי לך את הידיים כמעט נפלת, אבל החזקתי אותך, וביחד ירדנו אל הרצפה. חיבקתי אותך חזק, וליטפתי את הפנים שלך, רטובות מדמעות. נשארנו ככה שעה ארוכה. כשנרגעת, שחררתי אותך, סובבתי את הפנים שלך אלי, ואמרתי: "זאת גם הסיבה שאני פה. וזו המשמעות של מה שאת מבקשת. את צריכה לחשוב טוב-טוב אם זה מה שאת באמת רוצה, אם את יכולה להכנס לכזו הרפתקה. לכי עכשיו הביתה, ומחר תגידי לי מה החלטת". עזרתי לך לקום וללבוש בחזרה את פריטי הלבוש שהצלחת לפשוט לפני שכל זה התחיל. ליוויתי אותך לדלת ונתתי לך נשיקה קטנה.
בחצות ודקה דפיקה בדלת. אני פותח ואת שם.
"החלטתי," את אומרת, המבט שלך נחוש, "אני מוכנה".
