אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מחושך לאור משנים כיוון

לפני 8 שנים. 31 באוגוסט 2015 בשעה 9:25

אני מתיישב על הריצפה הקרה. מצליח לתת קצת מנוחה לרגליים אחרי כמה שעות של עמידה (או לפחות מה שנראה לי כמו שעות). רק לפני כמה שניות יצאת מהמרתף. המסיכה שעל ראשי מונעת מכל רסיס אור להיכנס ומשאירה אותי בחושך מוחלט. גם לשמוע אני יכול באופן מוגבל. אמנם יכולתי לשמוע את צעדיך ואת דלת הברזל נסגרת וננעלת אבל השארת אותי שוב בשקט, כלוא במרתף ובעיקר בתוך השקט של עצמי.

זה התחיל לפני שבוע שהודעת לי לפנות את סוף השבוע הקרוב, לאסוף אותך ביום חמישי אחרי העבודה. הבהרת לי שבשמך כל הסופ"ש אני לא אהיה זמין לאף אחד, הנייד יהיה סגור.

סיימתי את יום העבודה ביום חמישי ומיהרתי הביתה להתקלח ולהחליף בגדים והגעתי לאסוף אותך בשעה שאמרת. נכנסת לאוטו ואמרת לי לנסוע. שאלתי לאן ואמרת לי שאת כבר תגידי לי לאן. נסענו כשעה וחצי עד שהגענו למושב. נכנסנו למושב ונסענו עד הקצה המרוחק שלו שם היה בית גדול, מבודד במרחק של כמה מאות מטרים מהבתים האחרים. הבית היה מוקף גדר וכמו שהגענו נפתח השער, נכנסנו פנימה וחנינו. לקראתנו יצא בחור גבוה, כבן 40 שבהחלט נראה כמי שעוסק לא מעט בספורט. הוא בירך אותך לשלום ושהתקרבת אליו התחבקתם והתנשקתם כמו חברים ותיקים.

הוא הזמין אותנו פנימה, וברגע שנכנסנו פנימה הורית לי לרדת על ארבע. את המשכת לשוחח איתו עוד 2-3 דקות. "אני מציעה שנתחיל מייד, יש לנו את כל הסופ"ש להשלים פערים". את מורה לי להתפשט. הבחור מסמן לנו לבוא אחריו. את הולכת לצידו ואני על ארבע מאחוריך. הוא מוביל אותנו במורג גרם מדרגות עד שאנחנו מגיעים לדלת ברזל כבדה שעליה מנעול גדול. הוא פותח את המנעול ואנו נכנסים לתוך מרתף הבית. אני רואה מייד שהמרתף הוסב לחדר דנג'ן מצויד ומאובזר ברמה מאוד גבוהה. יש בוא ציוד מכל טוב, כלובים, מתקני קשירה וריתוק. 

הוא מוביל אותנו לקצה החדר. מהתקרה משתלשלת שרשרת ברזל כבדה, בקצה השרשרת אזיקי ברזל עבים, הוא לוקח יד אחת נועל בתוך הטבעת ומייד את את היד השניה. אני מרגיש את הטבעות על ידי ומבין שמזה לא בטוח שהודיני היה מצליח להשתחרר. את מתקרבת אלי. מסתכלת לתוך עיני ולוחשת לי: "אתה בכלא שלי עכשיו, אתה הולך להיות פה הרבה שעות והמפתח יהיה רק אצלי. אתה הולך לעבור את סופ"ש פה למטה ואני אבלה לי למעלה. יהיה לך הרבה זמן לחשוב עלי ולנסות לדמיין מה אני עושה". את מסיימת ונותנת לי נשיקה. אז את לוקחת את המסיכה ומלבישה על הראש שלי. החושך עוטף אותי לגמרי. עד שאני מתעשת אני שומע את הצעדים שלך מתרחקים ואת הדלת נסגרת וננעלת. אני נשאר לעמוד עירום בחושך, חסר אונים ובעיקר בתוך השקט.

והשקט הזה ימשיך לעטוף אותי ולהטריף אותי עוד הרבה שעות עד שתחליטי אחרת.......


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י