סבתא שלי כל החיים עבדה אדמה ... יש לה חוכמת חיים כזאת שבאה מהטבע, דברים שלא ילמדו אותך באוניברסיטאות, דברים שהאדמה יכולה ללחוש לך רק כשאתה מעוך אותה עם הידיים, כשאתה חופר בה... דברים שאתה לומד עם הזמן כשמתבונן בשקט במה שקורה סביבך, מתחתיך ומולך וכשאתה לא שוכח לשאת את עיניך גם למעלה.
סבתא תמיד אומרת " מזג האוויר תלוי באנשים, ואנשים תלויים במזג האוויר".
נכון, עם חלק השני של המשפט אפשר להסכים בלי לחשוב יותר מדי.. אפור בחוץ – עצוב בפנים, פסטיבל של צבעים ואור בחוץ – זה ממלא ומשמח. והחלק הראשון של המפשט – נשאר רק להאמין לסבתא. היא יודעת.
כשקמתי היום בבוקר, פתחתי חלון, ראיתי את המראה הפוסט-אפוקליפטי הזה... צבע, אובך, שמש שלא רואים אותה ... מזג האוויר הזה פשוט התחבר בכל חלקיק הכי קטן שלו עם הנפש שלי. כמו שירים של לאונרד כהן או Ummagumma של פינק פלויד בימים עצובים ...
יצאתי החוצה נשמתי את האוויר הסמיך הזה, התבוננתי ברחוב אפור-צהוב ושקט והרגשתי בבית! הרגשתי שהכינו את המראה הזה במיוחד בשבילי. הלכתי לאט לעבודה, כדי לספוג , כדי לתעד בפנים את התחושה, לא לחשוב - פשוט להיות בחיבור המדויק והעדין הזה. חיבור שלי עם הבריאה. בהרגשה שהכול מסביב נושם ופועם איתי.
פתאום, האובך בפנים הורגש דליל יותר , פתאום הצבעים שהיו כהים ומלוכלכים התחילו להתבהר. כי גם אני וגם הבריאה, שתינו יודעת שגם כשלא רואים את השמש – היא עדיין שם. זורחת, אוהבת, שורפת, מחממת, מאירה... וגם כשהמסך בינינו כבד מדי – היא עדיין מצליחה לשלוח קצת חום ואור ישירות עד אלי...