ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Equilibrium

אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.
אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.

פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)

אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 8 שנים. 10 בספטמבר 2015 בשעה 11:10

אנחנו נכנסים לחלל ריק וחשוך מעט. קודם אתה, אחריך ההתרגשות שלי שמנסה לעקוף אותך כל הזמן  ואז אני שמודדת צעדים קטנים ולא בטוחים אחריה. הוא כבר מחכה לנו ולא לבד – על השולחן הישן וטיפה מתקלף  שוכבים גלילי חבלים, שאקלים ענקיים ומצלמה עם עדשה שמנסה להצדיק את האמירה שהגודל כן קובע.

אני קצת חסרת סבלנות... מסתכלת כל הזמן בצדדים, מסתכלת עליו, עליך, על השולחן עם הדברים. אתה רגוע , מחזיק את היד שלי.. אתם מדברים ואני לא ממש מקשיבה לכם, אני מהופנטת מהחבלים, כל הזמן מנסה לתאר לעצמי איך זה ירגיש, איך זה ייראה, איך ייצאו הצילומים. 

הוא פונה אלי ומסביר לי מה הוא יעשה, מה כללי הבטיחות. אחרי שהוא מוודא שאני הקשבתי והפנמתי הוא לוקח אחד מגלילי החבל מהשולחן וזורק לי " טוב, תתפשטי ילדה"

אני מביטה לשנייה בעניינים שלך כדי לקבל אישור, ואחרי המצמוץ הקטן המאשר אני מתחילה . מבוכה מתחילה להשתלט עלי... אני מבקשת ממך לפתוח את הריצ'רץ' בגב של השמלה ותוך כדי שאתה פותח אותו אני מסתכלת עליו.  הוא מתסכל עלינו, מבחין במבוכה שלי , מסתכל לי בעניינים במבט מאד מרגיע , כזה שיש לרופא מאד מנוסה  שמדבר עם המשפחה של החולה שכרגע נכנס לניתוח , שהוא ( הרופא) עשה כבר מאות פעמים. מבט רגוע, בטוח בעצמו ומלא חום. אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להוריד את השמלה מכתפיי בסלואו מואושן. כתף אחת, כתף שנייה – השמלה מחליקה למטה ומשאירה אותי בחוטיני וחזייה, צמודה עם הגב אליך כמו גורה קטנה שמחפשת מקלט  ממשהו מפחיד ברגליים של בעליה. הוא מתקרב אליי, בוחן אותי, מסובב אותי, בוחן את הגב וטוסיק – אני פשוט מרגישה את המבט החם שלו עלי בחלל הקריר הזה. שוב מסובב אותי עם הפנים אליו ויורד עם המבט אל הקעקוע בחזה.

"ואי, כמה שזה יהיה יפה עם החבלים, את פשוט לא מבינה! "

אני משפילה מבט, רועדת קצת מקור, קצת מהתרגשות, קצת ממבוכה. והרבה מהלא נודע.

"טוב, אולי תסיימי להתפשט כבר ונתחיל?" הוא הצביע על חזייה וחוטיני . הדילמה הנצחית התחילה להסתובב לי בראש – מה להוריד קודם – חזייה או תחתונים. הצחקתי את עצמי קצת, חייכתי , הסתובבתי עם הפנים אליך, פתחתי את הסוגר של החזייה מאחורי גבי והתחלתי לאט להוריד את הכתפיות שלה. אתה מאד רגוע, טיפה משועשע, מסתכל עליי  ואומר לי בשקט  "גורה יפה שלי באנו לפה בשבילך, אז יאללה, למה את מהססת?"

"אני קצת מתביישת אדוני" - "יאללה, תתפשטי וזהו. אין לך מה להתבייש, אני מת על הגוף שלך!" 

"אבל הוא.." - "תתפשטי גורה!" הטון מתחיל לקבל גוון  מתחתי וכבד יותר.

השפלתי מבט, הורדתי בתנועה מהירה וחדה את החזיה והבאתי אותה לך, תפסתי משני הצדדים את החוטיני ומשכתי אותו למטה , בלי לתת לעצמי רגע להתלבט או להסס. את החוטיני גם נתתי לך ואחרי שהגנבתי נשיקה אחת בשפתיים שלך, הסתובבתי אליו פשוטה לגמרי, לא יודעת מה לעשות עם כל העירום הזה, איפה לשים את הידיים שלי, איך לעמוד , לאן להסתכל..

"אני.. קחמ. קחמ.. אני מוכנה.. "  - אני אומרת בקול חלש, טיפה צרוד ולא בטוח

"מה את אומרת?" הוא שואל אותי בחצי חיוך

" אני מוכנה!" אני זורקת לאוויר המהדהד של החלל הריק והחשוך...

"אז בואי אליי"...

 

ההמשך יבוא כש.. ואם זה יקרה במציאות :)

איזי trip​(נשלטת) - מקסים.
שנה נפלאה
לפני 8 שנים
SapioS​(אחרת){Rתיק} - תודה!
שנה מדהימה וממלאת, טריפ מתוקה :)
לפני 8 שנים
NickMan​(אחר) - אחד החזקים גירלייי...
גרררר...
לא לשכוח למצמץ בעיניים מלוכסנות
לפני 8 שנים
SapioS​(אחרת){Rתיק} - תודה רבה, שותף לפשע :)
לפני 8 שנים
NickMan​(אחר) - אני? תמים שכמותי...
לפני 8 שנים
SapioS​(אחרת){Rתיק} - כבר שכחת כל עסק משגשג של מעדנים מלוכסנים? :) אני, מתלהבת שכמותי, כבר בונה תוכנית עסקית..
לפני 8 שנים
NickMan​(אחר) - מה פתאום שכחתי...מעדנים משלשלים...ריצה לראשות הממשלה...תכניסי לתוכנית גם חבלים משומנים...זה יילך לנו טוב!
לפני 8 שנים
יערה85 - זו חוויה אמיתית?
לפני 8 שנים
SapioS​(אחרת){Rתיק} - עדיין לא :) ( יש לזה רמז במשפט האחרון)
לפני 8 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - רמזים נועדו לכדי ביצוע מציאותי מקווה שהוא קלט.
לפני 8 שנים
SapioS​(אחרת){Rתיק} - אל דאגה, אין לי צורך ברמזים:)

ההמשך המציאותי לא יאחר לבוא
לפני 8 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י