אחת הסצינות המביכות בחיי התרחשה כאשר נפרדתי מהחבר שלי בגיל 17
עד היום אני נחרדת מהזיכרון שלו יורד על ברכיו בגן הציבורי תופס את היד שלי ומתחנן שלא אעשה לו את זה.
עד היום אני משוכנעת שהגירושין שלי קרו בין היתר מהעובדה שלא נותרה בי טיפת כבוד לאדם שמולי. שאמר שהוא מעריץ אותי ובעצם לא ידע מעולם מי אני באמת (לא נתתי לו לגלות אבל זה כבר נושא אחר)
לא רציתי שיעריצו אותי. לא רציתי להרגיש שאני עומדת על במה וסוגדים לי.
אם מעריצים אותך נפגעים בכל פעם שמגלים בקיעים בשלמות שלך...מרגישים נבגדים כשמתברר שאת רק בת אדם.
מצד שני...כל חיי חיפשתי את מי להעריץ.
לפני הכל בנושא השליטה, היה לי חשוב להעריץ את זה שמולי. לשאת אליו עיניים בביטחון מלא שהוא אכן ראוי להערצה שלי.
אל תטעו- אני פה בעיניים פקוחות. אישה חזקה שבחרה לא להתפשר על האושר שלה.
קרייריסטית אמא תולעת ספרים חולת כדורגל יודעת הכל הכי טוב.
ואני מעריצה אותו. בעיניים פקוחות וראש צלול.
הרבה לפני שהייתי הילדה שלו, עוד לפני שהייתי אפילו הנשלטת שלו בגופי...
הוא כבר ידע לקנות לו שליטה בנשמתי.
כשאני על ברכי לפניו נושאת מבט למעלה זה הרגע הכי קרוב ונכון.
מעריצה את האדם שהוא, את האמן שהוא ומתוך כך מעריצה את האדון שהוא.
אדון לליבי נפשי וגופי.