לפני 8 שנים. 13 באוקטובר 2015 בשעה 0:11
פרפר
טיפת הדם שזלגה מפרק ידה, נספגה בכרית. כמעט מיד. כמעט ברגע שהתנפצה על הציפה.
ידעתי שנלחצתי כי עיניה עצרו בעיניי ולמרות שפיה היה חסום, סלחו.
סלחו לא על כך שכשזיינתי אותה קרעתי את עורה, אלא על כך שנבהלתי, על כך שלא האמנתי שתוכל לתת לי גם אותה.
לפני שבוע אמרה לי "אני אתה".
בלילה ההוא, מביט בכפות ידיי ובדם שנקרש בקמטים, הייתי לגמרי דפוק, לא הרגשתי דבר פרט לשמחה על כי בערוגה שלנו דווקא כן צמחו כלניות, ועליה שפרשה את כנפיה בתוכי כמו פרפר.
