מתוקף העובדה שאני נולדתי, גדלתי וחיה בכדור הארץ, בזמנים האלה, בעולם מערבי, אני מוצאת בתוכי המון מסגרות.
אהבה וזוגיות זה אחד מהתחומים בהם המסגרות האלה לא נשברו ולא נסדקו על ידי אף פעם.
אני צועדת בדרך החיים שלי עם מוטו — תגלי את עצמך, תגלי מה מגביל אותך ותצאי לחופש.
לזהות את הדפוסים, להכיר בהם, לשקול את מקומם בחיים שלי ולקבל החלטה. האם הם משרתית את המהות שלי? או שאני כפופה להם כי לא ראיתי ולא העזתי לגלות משהו אחר?
מאד נוח לחיות בתוך הדפוס, הרבה חיים בו, תמיד יש כאלה שיבינו אותך, יעודדו להישאר איתם שם ביחד. בביצה החמימה ורגילה.
אני שונה מהם. תמיד הייתי. יש לי יכולת ומידת אמפטיה להבין אותם, את כוח הנסיבות שגרמו להם להיתקע שם, אבל זאת לא הדרך שלי.
וכמו בכל תחום אחר, נדרש המון אומץ ותעוזה לפרוץ גם את המוסכמות בתוך הזוגיות. אבל זאת הדרך שבחרתי. או הדרך שבחרה בי.
נדרש אומץ רב לבוא אל מול עצמך ולהודות שאתה יודע לאהוב רק איך שלימדו אותך — הסביבה, הספרים שקראת, הסרטים שראית. נדרש כוח לא מבוטל לשבור את התסריטים המובנים בתוכך.
אותי לימדו אהבה מאד רכושנית. אהבה מותנית בכל כך הרבה גורמים. לימדו אותי שבני זוג חייבים: חייבים להיות נאמנים, חייבים לשמור על החלטה שקיבלו כשהחליטו להיות ביחד, חייבים לעשות סקס רק אחד עם השני, חייבים, חייבים, חייבים...
לימדו אותי שזה בסדר לקנא, זה בסדר להיות עם יד על הדופק כל רגע נתון: איפה הוא, מה הוא עושה, מה הוא רוצה... לימדו אותי שזה בסדר לכעוס כשהרצונות שלו לא תואמים לתמונה שאני ציירתי בתוך ראשי.
ברור, שגם לימדו אותי לתמוך, לדאוג, לעטוף בחום, להתמסר... אבל רק כשבן זוג עונה על כל הדרישות..
ואני שואלת את עצמי האם זאת אהבה ? האם ציפיה מבן אדם אחר לספק לי תמונה המוכרת ונוחה יכולה להיות אהבה?
ותשובה היא לא.
זאת נוחות. זה אגוצנטריות לשמה.
ואני לא מוכנה יותר להיצמד לתסריטים האלה.
ההבנה הזאת משחררת. ההבנה הזאת באה מתוך אהבה חמה וחזקה שפועמת בליבי ונשארת כלואה בתוך המסרגות שנבנו. המסגרות האלה נשמרים היטב על ידי האגו... הוא האחרון שבא לו לזוז מאיזור הנוחות, שם בחוץ אין לו את העוצמות שלו. הוא לוחש לי "אל תזוזי, שם בחוץ את תיפגעי...". אבל יקר שלי, האגו המנופח שלי, אם הייתי מקשיבה לך כל הזמן, לא הייתי זוכה לאותו מקום בו אני נמצאת בחיים האלה, לא הייתי מגיעה לרמת פתיחות וכנות מול עצמי אם הייתי נותנת לך לשמור עלי כל הזמן.
אז אני, כהרגלי, מגייסת את כל הכוח, מחבקת את הפחדים שלי, מכירה בעוצמה שפועמת בתוכי ומפרקת את החומות.
זה כואב, זה מטלטל, אבל יש לי במה להיאחז.
באהבה שיש בי, באמונה שלמה שהדרך שלי תמיד מביאה אותי למקומות והשיעורים הנכונים עבורי, באמת שלי.
והכאב שמתלווה לתהליך הזה הוא הכרחי. הוא טהור ומשחרר. הוא לא תמיד קל לעיקול ומובן לסביבה.. אבל אני בתוך עצמי מברכת אותו, מלקקת את הפצעים שנוצרים בנקודות השבירה ויודעת שהם יחלימו מהר.
כי זאת הדרך שלי. ואני שלה.
